הראיה מן המוסר

שלום
אם הנחה הנוספת שנדרשת כדי להתגבר על הבעיה של המעבר מהמצוי לראוי (דיוויד יום) היא המחויבות שלי לרצון האלוהים, מה ההבדל בינה ובין המחויבות שלי למוסר הפרטי שלי, או למוסר קבוצתי שקבוצה מסכימה עליה? מה משנה האמונה באלוהים של מעמד הר סיני? יוצא שכך או כך, אני זה שנותן תוקף למוסר, ולכן הוא אינו תקף באופן אובייקטיבי בכל מקרה, ואין פתרון לבעיית המצוי ראוי.

לא מבין כלום. לא זוכר שאמרתי שאלוהים נדרש כדי לפתור בעיות של יום.

אכן שאלתי איננה פשוטה.
כתבתי כהמשך ישיר לשאלה לעיל ולתשובה שלך עליה. מן הסתם צריך לקרוא את הרצף הזה. אתמצת אותו להלן כמיטב הבנתי, וכך השאלה תהיה שלמה ועומדת בפני עצמה:

נשאלת לעיל על ידי משה רבינוביץ על טענתך לפיה יש צורך באלוהים כדי שהמוסר יהיה תקף אויבייקטיבית (אלוהים כתנאי הכרחי למוסר). רבינוביץ העלה את בעית המצוי-ראוי (של דיוויד יום) ואמר שגם אלוהים לא מספיק כדי שמוסר יהיה תקף, שהרי "העובדה שא-לוהים רוצה שאנשים יעשו דבר מה אין בכוחה לקבוע כי יש צורך לעשות זאת" לכן "ואם כן ממילא יש צורך בהנחות נוספות בשביל לתקף מוסר" עכ"ד.

ענית לו שאכן "ההנחה הנוספת שנדרשת היא המחויבות לרצון האלוהים". עכ"ד.

על כך שאלתי: אם הנחה הנוספת שנדרשת (כדבריך) כדי לתת תוקף למוסר (ולהתגבר על הבעיה של המעבר מהמצוי לראוי של דיוויד יום) היא המחויבות שלי לרצון האלוהים, מה ההבדל בינה ובין המחויבות שלי למוסר הפרטי שלי, או למוסר קבוצתי שקבוצה מסכימה עליה? מה משנה האמונה באלוהים של מעמד הר סיני לעניין המוסר? יוצא שכך או כך, אני זה שחייב לתת תוקף למוסר, ולכן הוא אינו תקף באופן אובייקטיבי אלא סובייקטיבית, מכוח התוקף שאני נותן לו, ואז אין ראיה לכך שאלוהים הוא תנאי הכרחי למוסר, שהרי כל מה שנדרש הוא התוקף שאני נותן למוסר הפרטי שלי, או למוסר הקבוצתי שקבוצתי הסכימה עליה.

תשובת המחברת:

יש בדבריך ערבוב מושגי יסודי בין מקור התוקף של המוסר לבין ההכרעה האנושית (הבחירה) לציית לו.

העובדה שאני נדרש לבחור ולהכריע האם לציית לרצון האלוהים, לא אומרת שאני זה שנותן לו את התוקף. התוקף של הציווי קיים באופן אובייקטיבי מעצם כך שמקורו בגורם בעל סמכות. ההכרעה שלי היא רק האם להתנהג בפועל על פיו (ואז אני פועל באופן מוסרי/דתי), או להיכנע ליצריי ולא לציית לו (ואז אני חוטא).

כאשר אתה מדבר על מחויבות ל"מוסר פרטי" או ל"מוסר קבוצתי", אתה בעצם מרוקן את מושג המוסר מתוכנו התקף. אדם לא יכול להיות מחויב לעצמו. לחוקק חוקים לעצמך ולציית להם פירושו פשוט לעשות מה שבא לך, ולא משנה אם זה נובע מיצר אלטרואיסטי, מהתניה אבולוציונית או מהסכמה חברתית. עובדות אלו (כמו הנטייה שלי לעזור או הסכמת הקבוצה שזה מועיל) הן רק עובדות (Is), והן אינן מייצרות חובה קטגורית (Ought). חוק בעל תוקף אובייקטיבי דורש מחוקק חיצוני שיש לו סמכות עלינו.

באשר לבעיית המצוי והראוי של דייוויד יום (הכשל הנטורליסטי): המעבר מהקביעה "אלוהים ציווה" אל המסקנה "אני חייב לעשות" כלל אינו נופל בכשל הזה. הסיבה לכך היא שהמושג "אלוהים" אינו מציין עובדה תיאורית-ניטרלית (דסקריפטיבית), אלא עובדה נורמטיבית-טעונה (פרסקריפטיבית). עצם משמעותו של המושג "אלוהים" (או "אלוה") היא גורם בעל סמכות אינהרנטית שמה שהוא מצווה מחייב אותנו. לכן, מי שאומר "אני מבין שאלוהים ציווה, אבל למה עליי לציית?" פשוט אינו מבין את משמעות המושג אלוהים, בדיוק כמו מי שיאמר "אני מבין שהמוסר אוסר לרצוח, אבל למה לא לרצוח?".

לסיכום, הראיה מן המוסר נותרת על כנה: אם אתה באמת ובתמים חושב שיש בעולם מוסר בעל תוקף מחייב אובייקטיבית (שמי שעובר עליו הוא פושע ולא סתם אדם ש"פועל נגד ההסכמות"), אתה בהכרח מניח במובלע את קיומו של גורם סמכותי טרנסצנדנטי שנותן לנורמות הללו את תוקפן. ההכרעה שלך לציית למוסר לא הופכת אותו לסובייקטיבי, אלא היא פשוט היענות (או חוסר היענות) לאמת האובייקטיבית שכבר קיימת ומחייבת.