השגות על הראיה מן המוסר
כמה הערות לגבי הראיה מן המוסר כפי שאתה מציג אותה.
א. הראיה לכאורה סובייקטיבית לחלוטין, היא לא משקפת במאום את האל המציאותי. האם יש משהו שמונע מאיתנו להניח שכולנו חיים באשליה גמורה ואכן אין שום ערך למחויבות מוסרית?
ב. נניח והאתאיסט סתם שופט ומבקר דברים אנטי מוסריים, מה אכפת לו בעצם? זה שהשיפוט שלו חסר משמעות, הוא גם כן דבר חסר משמעות. מצדו לשפוט ולבקר להנאתו, כי ההנאה היא המהות היחידה בחייו. ובנוסח אחר: האתאיסט יכול לא לזנוח את ה"פאתוס המוסרי" כפי שהגדרת את זה ויחד עם זאת להכחיש את קיום האל. הוא רואה שהעולם מתנהל בצורה יותר טובה (בעיני הרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם) ברגע שישנה ביקורת מוסרית, אז למה לו לזנוח משהו שרק עושה טוב?
ג. טענת שכלפי פסיכופת אין לבוא בביקורת, שכן המוח שלו נוצר אחרת ומבחינתו מוסרי להרוג. ואני חושב שהאמת היא שאף אחד לא בא בביקורת כלפי אחד כזה. מבינים שהמוח שלו נוצר בצורה שונה ופשוט יכניסו אותו לבית משוגעים או לכלא כי לא נוח לבני האנוש לחיות איתו (זה אולי מעשה חסר צדק, אבל גם צדק לא באמת קיים לגבי האתאיסט..). ביקורת מוסרית תבוא דווקא כלפי אחד שלרוב כן מתנהל על פי כללי הנורמה הבסיסיים שמסייעים לנו להתנהל כחברה נורמטיבית. אחד שבעצמו יבקר דברים אנטי מוסריים. אם אותו אחד מבין את המוסכמה החברתית ובעצמו שותף לה, למה שאני לא אבקר אותו כשהוא מפר את מה שבעצמו מאמין בו ומוכיח אחרים?
כל אלו אינן הערות על הראיה כפי שאני מציג אותה. שהרי כשהצגתי אותה התייחסתי לכל הטענות הללו.
אם אתה לא מבקר אף אחד מוסרית אלא עושה דברים סתם אז הראיה לא פונה אליך. זו כל מהותו של טיעון "תיאולוגי" (או 'חושף').
ישנם שימשיכו להיות מוסריים מתוך ספקנות. כי החשש שישנה מערכת מוסרית מחייבת אובייקטיבית, גדולה מהחשש שאני "סתם מבקר". כך שניתן לחיות בשלום עם הראיה ויחד עם זאת להמשיך בדיוק באותה אמונה ודרך.
בכל אופו אותי שכנעת בראיה לעזוב את המוסר, יותר מאשר בקיום האל… קצת מוזר לי לבסס ראיה על אינטואציה אנושית שלא פעם טועה ומטעה.
התחדדה לי הנקודה שהפריעה לי בראיה מהמוסר (העדפתי לא לפתוח סתם שרשור נוסף..)
למה לדעתך אדם נורמטיבי אמור לאמץ את התפיסה שהמוסריות היא ברת תוקף אמתי ולא בעצם לאמץ את התפיסה ההפוכה שאין אלוהים ואין מוסר, או שגם אם יש אלוהים, המוסריות היא תוצאה של אשליה חברתית שפיתחנו?
אני משער שזאת דעתך, כי מן הסתם זו גם תפיסתך ובלעדיה לא היית מתקדם לשלב המחויבות הדתית. ואני שואל – למה אתה, כמיכי אברהם, רואה לנכון להניח שהאינטואיציה של רוב האנשים צודקת? הרי ניתן לתת הסברים אחרים מאוד טובים לשאלה מדוע כולנו רואים במוסריות ערך עליון (צורך חברתי למשל, הרי באיסלם רצח הוא דבר סבבה, מה שיכול להראות שכל שמניע אותנו זה נורמות חברתיות)
אין כאן שאלה של למה. אם אדם מייחס תוקף למוסר אז יש אלוקים. כעת עליו להחליט האם כן או לא. האינטואיציה המוסרית שלי אומרת שכן. זה הכל. תמיד אפשר לתקוף בטענות ספקניות, ואיני רואה צורך לענות לשאלות כאלה.
לא פעם ראשונה שאתה עונה בסגנון הזה, ואני באמת רוצה להבין מה עומד מאחורי זה, לא מצליח לתפוס. ואם זאת ספקנות הכי רציונלית בעולם. במה היא שונה מכל ספק שאתה מציג? איפה נעלם חוש הביקורת הבסיסי? ואם האינטואיציה שלי תאמר לי שיש פיית שיניים שמסתובבת בינינו גם לא הייתי אמור לערער על זה? אין כלים הגיוניים לבדוק האם לאינטאיציה הזו יש בסיס רציונלי או לא? אם כך למה להגיע בכלל לטרילוגיות ולמחברות ארוכות, האינטואיציה שלי אומרת שיש אלוהים וזהו. מי שהוא ספקן שיערב לו. למה להשתמש בגישה הזו רק בנוגע למוסר, אחר כברת דרך מייגעת בפיצוח האמונה הדתית?
אענה בפעם האחרונה. על כל דבר ניתן לשאול מי אמר לך שמה שאתה חושב נכון. גם אם אענה לך תוכל להמשיך ולשאול על מה שעניתי. אז לאיזו תשובה אתה מצפה? אין תשובה פרט ל"ככה". זהו. סיימתי.
אני לא מערער "למה אתה חושב ככה?" אלא רוצה לשמוע טיעון לוגי הגיוני שמצדיק את האינטואיציה שלנו. נניח לגבי קיום האל אתה מסביר יפה מאוד שעל פי התצפית שלנו לכל נברא יש בורא וכו'. אחר שיש טיעון הגיוני לשני הצדדים אני מניח שאחד מהם צודק. אבל כאן אין שום טיעון או הסבר שמניח את תוקף המוסר מעבר לאינטואיציה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer