התוכנית של מתן כהנא לרבנות הראשית.

מדוע לא נכון שהרגולטור יהיה סמכות מקצועית (ללא קשר לשאלה האם ראוי שזו תהיה הרבנות)?

הרי למושג "כשר" יש משמעות אוביקטיבית כלשהיא שתחומה על ידי ההלכה, גם אם זה עמום ונתון לפרשנות עד גבול מסויים. יתר על כן, דומני שהדתי הממוצע, ואפילו המסורתי הממוצע, מעוניינים בכשרות שעונה להגדרה הלכתית אורתודוכסית.
חוק הונאה בכשרות מסתמך על ההנחה הזו לדעתי. אם כן, נראה לי סביר שגם אם מפריטים את עולם הכשרות, עדיין ראוי שהשימוש במילה "כשר" יוגבל לעסקים שעונים לקריטריון כזה.

(בהקשר זה עולה הרבה הטענה "מי שחשובה לו כשרות – שיבדוק". אני לא כל כך מסכים איתה. יש ענין לא להכשיל אנשים המחוייבים להלכה או לחלק ממנה, גם אם הם מתנהגים ברשלנות ולא מספיק מבררים. אם אינך מבעלי טענה זו, עמך הסליחה על טרחנות יתר)

כמו שכתבת יש לו הרבה משמעויות. הרבנות נותנת לו משמעות אחת, ולתת לה מונופול זה להשאיר כוח בידיה לקבוע. אני אכן לא מאלה, ולדעתי המדינה לא אמורה להציל אנשים מעבירות. היא אמורה לספק להם שירות. כל אחד יחליט איזו כשרות הוא צורך.

לפי ה'היגיון' של מתן כהנא – ניתן לפתוח ל'תחרות חופשית' את כל סוגי הרגולציה. במקום המשטרה, רשויות המס, רשם התאגידים, והפיקוח הוטרינרי, שאינם תלויים כלכלית במפוקחים על ידם, ולכן מרשים לעצמם 'לרדת לחייהם' של המפוקחים ולשאול אותם 'שאלות קשות' ומביכות – נמסור את הפיקוח ל'תחרות חופשית' וכל המוזיל בעלויות וממעט ברחרוח והעלאת שאלות מביכות, הוא שיבצע את הפיקוח. 🙂

לייצרן המזון, בעל המסעדה והמלון – יש אינטרס כלכלי בפיקוח 'חפיף' שאינו בודק שואל וחוקר מאין הגיעו חומרי הגלם ומה עושים איתם. שומרי ה'שמנת' יהיו תלויים כלכלית ב'חתולים', 'משגיחי הכשרות' יפסיקו לתחוב את אפם לצלחות שלנו ובא לפיקוח גואל 🙂

בברכה, , א"ב סורדמן

לאדם הממוצע (אפילו הדתי) אין כלים לבדוק מה פירוש המילה "כשר" שמופיעה על עסק – אין לו לא הבקיאות ההלכתית ולרוב גם לא הזמן והאנרגיות לתהות על מקחו של בעל ההשגחה.

כשם שהמדינה דואגת שכל עסק הסעדה יהיה "היגייני", על פי קריטריון אוביקטיבי כלשהוא, ושעל מוצר מוצגת תכולתו בצורה ברורה ומדוייקת (ללא הסתרת רכיבים או ציון רכיבים שגוי), כך נדמה לי שיש מקום לכך שלסימון "כשר" תהיה המשמעות האוביקטיבית שלו – שהיא בוודאי מושג בעל הגדרה אורתודוכסית, ולענ"ד במשמעות זו מתייחסים אליו ומעוניינים בו רוב אוכלי הכשר במדינה.

איני רואה ממש את ההבדל בין רגולטור שמוודא ש"מה שהגוף מבטיח – הוא מקיים", לבין רגולטור שמוודא ש"אם הגוף אמר כשר – זה כשר". [אין צריך לומר שאולי על ההגדרה הזאת צריכים לשבת לא אנשי הרבנות אלא ועדה חיצונית המורכבת ממלוא הקשת האורתודוכסית, אבל עניננו בעקרוני.]