זכות תולה לה (מקווה שמתוקן באמת)

שלום הרב

אנחנו לומדים מסכת סוטה, ועלו לנו ארבע שאלות על דין "זכות תולה לה".

1. כיצד חז"ל יכולים לדרוש דרשה שמשמעותה אינה הלכה אלא קביעת ההשגחה האלהית בעולם, ועוד להשליך מזה מסקנות הלכתיות?

2. משמעות הדרשה – איך דין "זכות תולה לה" מסתדר עם מטרת התורה בפרשת סוטה, שאשה כזו תהיה "לאלה בקרב עמה" אם היא נטמא, או לטהר את עם ישראל מטומאה (רמב"ן), הרי זה גורם לכך שהבעל יחיה עם אשה טמאה במשך זמן רב! וגם אם נאמר שהיא מתנוונת, עדיין יש מ"ד שהזכות תולה ואינה ניכרת, ואיך שיטה זו מסתדרת עם מטרת התורה? (בעצם, איך שיטה זו תענה לטענות רבי שמעון שחולק על הדין הזה)

3. אופן הדרשה – דרשות חז"ל מבוססות על הבנה עמוקה של הפרשיה בתורה, אך במקרה שלנו לא הצלחנו להבין איך עולה מהתורה דין זה?

מצינו בחז"ל שני מקורות לדרשת דין זה:

כתוב בתורה במדבר ה, כח: "ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע."

דרשו חז"ל בסוטה ו: – "וטהורה ולא שתלתה לה זכות".

הפסוק עצמו בכלל מדבר על מקרה בו האשה "נקתה ונזרעה זרע", ולכאורה גם אם דורשים מהפסוק הזה דרשה, הרי זה רק אומר שאשה כזאת לא תזרע זרע כיון שהיא לא טהורה לגמרי, לכאורה זו לא דרשה שאפשר ללמוד ממנה את עצם הדין שזכות תולה לאשה במים המרים, ואע"פ שכך משמע בפשט הגמרא. וגם אם נאמר שחז"ל חשבו שזה האופן הנכון לדרוש פסוק זה, ובעצם מכאן גם לומדים את דין זכות תולה לה, לכאורה קשה ללמוד לימוד שמשנה לחלוטין את משמעות הפרשיה על בסיס ייתור "ו".

הדרשה השניה היא בספרי פרשיה ח:

מנחת זכרון – שומעני זכות וחובה? תלמוד לומר: מזכרת עון, כל הזכרונות שבתורה לטובה וזו לפורענות דברי רבי טרפון.

רבי עקיבה אומר: אף זו לטובה, שנאמר: ואם לא נטמאה האשה. אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין? תלמוד לומר: מנחת זכרון מכל מקום.

רבי ישמעאל אומר: מנחת זכרון כלל מזכרת עון פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שהיה בדין לבעל הדין לחלוק, וכי אי זו מידה מרובה מידת טובה אי מדת פורענות, הוי אומר מידת הטוב. אם מידת פורענות ממועטת הרי היא מזכרת עון, מידה טובה מרובה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מידה טובה שבתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו נתקיימו זה וזה אל תלקה דרך הדין. כיצד נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין

גם דרשת רבי עקיבא וגם דרשת רבי ישמעאל קשות.

הרי בפשט הכתובים מפורש שזה "מזכרת עוון", ואפילו לולא קושיית רבי ישמעאל על רבי עקיבא ש"כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט", גם אם נלמד לימוד אחר, הרי ודאי ש"מזכרת עוון" ממעט זכות כדברי רבי טרפון.

לגבי רבי ישמעאל, הכלל שהוא הביא הוא כלל שלא מצאנו כמותו בשום מקום אחר, ולכאורה היישום שלו כאן קשה מאוד, שהרי מילא להניח במקרים אחרים שחייב להיות דין צדק ולא יכול להיות שייהרג מישהו שאין חובותיו מרובים על זכויותיו, אבל בפרשה זו אין זה דין פרטי של האשה בלבד, אלא זה דין ציבורי שמטרתו לבער את הטומאה מהצבור, ועל כן לכאורה ברור שגם אם יש לה זכויות מרובות, הרי האינטרס הצבורי שהיא תמות למען יראו וייראו גובר על זה.

4. האם יכול להיות שדין "זכות תולה לה" הוא חלק מהמעבר של עם ישראל מהשגחה ניסית להשגחה טבעית? כלומר, שבאמת כשניתנה תורה היו הסוטות מתות מיד, ולקראת סוף בית שני זה היה קורה באופן יותר טבעי.

תודה רבה!