חולשת הרצון

בקשר לבעיה הקשורה לחולשת רצון. 
אני אחזור עליה רק לוודא שנדבר על אותו הדבר.
אתה בעצם טוען שכשאדם חוטא הוא רוצה לחטוא שכן אם מדובר בכניעה ליצר הוא אנוס ואינו צריך תשובה. ואם הוא לא אנוס, הרצון לחטוא גבר על כל שאר הרצונות. נוסף על כך אתה מוסיף, אם כרגע בזמן התשובה האדם מבקש להשתנות, הרי זה אומר שהוא כבר השתנה ואם כן מדובר בתהליך שנראה מיותר. 
לי נראה שאין פה בעייה וזה משתי סיבות:
1) ראשית ניתן לומר שעצם תהליך התשובה נועד להסתכל על עברנו ולבדוק איפה עומדים הרצונות שלנו ואפילו להכריע. נאמר את זה כך, אילו תהליך התשובה לא היה קיים, בכלל לא היינו מנסים לבדוק איפה אנחנו עומדים וחזקה שלא היינו משתנים לולא התשובה
2) אי נמי, בלי קשר לנחיצותו של התהליך, אדם מסתכל על העבר שלו ורואה אוסף של עובדות. הוא רואה שבכל מיני מצבים הוא חטא, היינו, רצונו לא גבר על יצרו, או במונחים שלך רצונו החבוי היה לחטוא. עכשיו כרגע הוא רוצה אחרת. האם זה אומר שהוא השתנה ואינו צריך את תהליך התשובה? ממש לא. מאיפה הביטחון שהוא לא יחטוא שוב פעם? זה שהוא רוצה בתוך חשבונו הפנימי לא מבטיח בשום אופן שלא יחטא שוב פעם. כמו שאומרים בסוף תפילת ימים נוראים "צריך הייתי לומר שוב לא אעשה, לולא כי יגורתי מהיצר הרע". מימלא תהליך התשובה הוא לא חסר משמעות אלא הוא נועד לחזק את הרצונות כך שיגברו על היצרים בפעם הבאה. האמת שבזמן בית המקדש כאשר התהליך היה הרבה יותר מוחצן מובן שמטרתו לשנות את הרצונות. 
אתה צודק שכיום התהליך הרבה יותר פנימי(אך עדיין יש את הווידוי) צריך להגדיר מה תורם תהליך זה על פני ישיבה על כורסא וחשיבה לאחור, עדיין זה כבר שאלה אחרת של הגדרת התהליך, אך מבחינה עקרונית מטרת התהליך נראת די ברורה
 
אשמח לשמוע אם אתה עדיין טוען לאור זה שהבעייה הנ"ל קיימת