חסד ודין בהלכות שבת

בסדרת הטורים על חסד ודין, הסברת כי כללי הלכה, כמו גם כללים באופן כללי נועדו רק לקרב אותנו אל האמת, אבל הם לא האמת עצמה והבאת דוגמה מרב שהתיר לגזול בגטו והצדקת את טענתו, כי כך כלי ההכרה שלו הורו לו אז – לצאת מחוץ לכללים. מאידך לגבי איסור חשמל בשבת, אתה טוען כי אלו שסבורים שזהו איסור דרבנן (לא כמוך שתולה זאת בבונה כחזו"א) הם לא מספיק ישרים. שאלתי היא, האם לא ניתן לומר כי לכל אותם רבנים שאסרו היה ברור כשמש שחשמל אסור מן התורה בשבת, אלא שהתורה לא ניתנה בתקופה בה היה חשמל בעולם. הרי שימוש במכשירים חשמליים מעקר את יסוד המנוחה והשביתה שעומד בבסיס השבת, אז ניתן לומר שהחסד – האינטואיציה הראשונית, נעדרת הכללים, היא זו שאוסרת את השימוש. כלומר, אפשר להשתמש בסברה הזו לא רק כדי להתיר דברים, אלא במקרה הזה גם לאסור.
אפשר להוסיף לזה נדבך נוסף, ולומר שלעתים ההלכה נועדה רק כדי לעגן את המצווה באיזושהי מערכת כללים מסוימת, על אף שעיקר יסודה הוא באמת אינטואיטיבי. כך למשל בעניין שנוגע לימינו, חכמים אסרו לתקוע בשופר בשבת בטעם שנראה מוזר ורחוק מהמציאות – חשש טלטול של אדם מתלמד.  ביטול מצווה דאורייתא מכל עם ישראל בגלל חשש עבירה דאורייתא של אנשים בודדים. (מה גם שאלו שלא מקפידים על טלטול בגלל שכחה, עלולים לשכוח גם בגלל דברים אחרים לכאורה). דומה הדבר לכך שחכמים יאסרו לאכול ולשתות כל היום שמא אדם לא יברך. אלא שאולי גם כאן הטעם הוא נסתר יותר, ועמוק יותר (כמו שרוצה הרבי מליובאוויטש נדמה לי לומר שזה קשור לכך שבשבת יש תענוג גם ללא השופר) אלא שרבנן חיפשו לעגן את זה באופן הלכתי והגדירו את זה בגלל חשש טלטול.