טעמא דקרא

עיין מהלכים בין העומדים פרק 10
1) לדעתך לא דורשים ט״ד בגלל שהציווי מוסיף ממד דתי על המצווה, ואם אנו יכולים להבין את הטעם המוסרי/האנושי/החברתי/ההגיוני של המצווה עדיין אנו לא יכולים להבין את הטעם הדתי. לא מבין למה, מה מיוחד בממד הדתי, למה א״א להבין אותו ? 

2) האם ההסבר הזה מקביל ליסוד הידוע של הגר״א בסוגיית בטל הטעם בטלה הגזירה, שאעפ שהטעם הנגלה בטל א״א לבטל את הגזירה מפני שאולי יש טעמים נסתרים לה ? 
 
3) אתה דוחה את אלו שכתבו שהסיבה שלא דורשים ט״ד היא מפני שאולי אנו טועים בטעם מכך שחכמים לא דורשים אף כאשר הטעם מפורש במקרא (כגון לא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו). אבל יש לדחות את דחייתך ולומר שחכמים אכן לא דורשים גם כשהטעם מפורש מפני שעדיין גדר הטעם אינו ברור. מה זה לא יסור את לבו ? מאיזה קו הוא עובר למי שלבו יוסר ? האם כאשר הוא עובד ע״ז ? עובר ג״ע ? א״כ לא דורשים גופא מפני שהטעם לא ברור.

4) זאת ועוד, אתה דוחה אותם עם עוד נימוק: אם הטעם הסתבר שהיה לא נכון אז טוב שלא דרשת, אבל מאידך אם הוברר שהטעם היה נכון ולא דרשת זה אומר שהגעת למסקנה הלכתית לא נכונה. 
אבל לכאורה זה אינו, כי מה שלא דורשים טעמא דקרא זה תמיד לחומרא (לא ירבה נשים, לא למשכן אלמנה עשירה וכו) אז גם אם הוברר שהטעם היה נכון אעפכ אם לא דרשתי אותו אני סתם הפסדתי זכות שהיה יכול להיות לי, משאכ אם דרשתי את הטעם והוברר שהיה לא נכון כאן עברתי בקום ועדה על עבירות.