יום כיפורים שאחרי ששת הימים. מותר וופלים?

אמנם אם היית איש קיבוץ השמו"צ לדעתי אין עליך עבירה ולא צריך לעשות תשובה.

בס"ד ט' בשבט פ"ב

לשואל – שלום וישע רב,

שמעתי שהגר"מ אליהו זצ"ל נשאל שאלה כעין זאת ע"י עולה מבריה"מ שבימי 'מסך הברזל' לא ידע את הלכות תפילין ואילתר לו תפילין, לקח פרשיות מתוך צילום של תנ"ך ברוסית והניחן בקוביות עץ.

לימים כשעלה לארץ ולמד את ההלכות, הציקו מצפונו אולי עליו לעשות תשובה על ה'ברכות לבטלה' שבירך כל יום על התפילין הפסולות שהניח מתוך אי ידיעה, ושאל את הרב אליהו. ענה לו הרב: 'אני מקנא בזכות שהיתה לך בהנחת 'תפילין' אלה'.

וכמדומני שגם כאן, לאור ידיעותיך ביהדות בשעתו, עשית מעשה נפלא. מסרת את נפשך. גילית רגישות ולקחת אחיות כדי שאנשים חפים מפשע לא יסבלו רעב וצמא יום שלם. אשריך ואשרי חלקך!

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

לגוף המעשה יש לצדד כמה צידודים הלכתיים:

א. דומני שלמעשה נהוג מזה מאות שנים להתיר לחלל שבת כדי להציל נכרים, אם מצד החשש לפיקו"נ אם יוודע שיהודי נמנע מלהצילם בשבת, ואם מצד שיטות ראשונים שמתירים לחלל שבת לשם פיקו"ה של נכרי המקיים שבע מצוות בני נח. על זה סומכים עובדי רפואה דתיים מדי שבת בשבתו.

ב. אם היה לך מכשיר קשר, ייתכן ויכולת במקום לאכול את הוופלים להתקשר למפקדך ולהעיר את תשומת ליבו למצב. שימוש במכשיר הקשר אם אין נורת להט, הוא רק דרבנן לרוב הפוסקים, וא"כ יש מקום אולי להתיר בהסיבות המקרה.

ג. אולי יכולת לשים הרבה מלח על הוופלים עד שיהיו 'בלתי ראויים לאכילה' ואז לכאורה לא היה באכילתם איסור תורה.

אינני פוסק הלכה, אך לענ"ד שווה לדון על אפשרויות אלה.

בברכה, עי"ש

זה שהוא מקנא בו על הזכות לא אומר שהוא יצא יד"ח. ברור שלא. אמנם בשו"ת סוד ישרים לבן איש חי כתב בשם סבו, שהיה גם הוא הרב של בגדד, שמי שהניח תפילין פסולות (קצת מעוגלות) כל חייו אינו בגדר קרקפתא דלא מנח תפילין. ואלו דברי תימה ביחס להלכה. ביחס לגמול בעוה"ב זה דיון אחר. ראו כאן באתר בחוות הדעת שלי על תמצית לימון בפסח.

האם לאמירה שההוא אינו קרקפתא דלא מנח תפילין יש גם משמעות הלכתית חוץ מלעניין גמול בעולם הבא?

ככל שאני זוכר האמירה שלו הייתה שהם קיימו מצוות תפילין, לא רק "קרקפתא דלא מנח" במובן המיסטי. הנחתו הייתה שאונסא כמאן דעבד.

אולי כוונתו שהקב"ה אמור לדאוג לכך שמצבם לכל דבר ועניין בעוה"ב יהיה בדיוק אותו דבר כאילו הניחו מרובעות (ובפרט לפי הטור שהמעשה הוא רק תנאי). זה נסע בכביש הראשי וזה הלך ברגל בהרים ובקעות ושניהם מגיעים לאותו מקום בדיוק.

כיון שנתחדשתי באוצר החכמה פתחתי כעת. רב פעלים ח"ד או"ח סי' ב.
הוא תמה "אם כן חס וחלילה מהם תחסרנה מצווה גדולה ועליונה העומדת אל ראש פינה… ומלתא כדנא אין הדעת יסבלנה". והרי הם כר"י בן החורני שאמרו לו במשנה "אם כך היית נוהג לא קיימת מצוות סוכה מימיך" [אולם שם יש פירושים שמימיו לא קיים את המצווה כראוי, או שנקטו לשון גוזמא].
ואז משיב "אזלינן בתר כוונתו שהוא כיוון לשם שמים לעשות מצווה כי למראה עיניו זו היא מצווה גמורה ושלימה ועשאה לשם שמים דודאי יש לו שכר שלם" וראייתו מעבירה לשמה שבה הולכים אחר הכוונה ולא אחר המעשה לעניין שכר.

נראה שבשאלה הוא עוסק בתמיהה איך תחסר להם המצווה עצמה ובתשובה עונה שמ"מ יזכו לאותו שכר. (אולי מלכתחילה כל מה שהוא שאל זה על השכר. כלומר על שלל התולדות שנולדות ממצווה כתיקונה, ולכן תמה איך תחסר להם השלמות הזאת).

אביא את שתי התשובות שלו.
בחלק 'סוד ישרים' הוא באמת עוסק בטמטום הלב וטוען שבעבירה באונס אין טמטום הלב:

שאלה. אדם ששתה משקה והיה בו נמלה או יתוש באופן שלא היה גרמא לזה מעצמו אלא קרה לו הדבר הזה באונס גמור באופן שאין להאשימו ולומר היה לו להשמר ולא נשמר. וכן שוחט מוסמך ויר"ש ששגה לשחוט בסכין פגומה בשוגג לא הרגיש ואכלו הבשר אנשים כשרים. או שוחט מתא אשר נבדק והופקד עפ"י חכמים ומוחזק ליר"ש אך היה רשע בסתר והאכיל לישראל נבילות וטריפות. איך דינם של אלו שאכלו לפי תומם ולא נודע להם הדבר הרע הזה לא בתחלה ולא בסוף אם נטמאה נפשם בטומאה זו דנבלות ושקצים דכתיב בהו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם יורנו מו"צ ושכמ"ה.
תשובה. בריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה אין גופם מטמא נפש האדם ואף על גב דכתיב בהו ונטמאתם בם אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם. אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטמאה על האדם ונכנס בו ומטמאו אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה או אם אכל אותו דבר האסור והטמא לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו. וכיוצא בזה נאמר על יעל שאמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע והדבר יפלא והלא ז' בעילות בעל אך הענין כי בעילות שלו מאחר שהיו באונס גמור לא נגע בה כח הקליפה והרע של הזנות שלו ולא שרתה הקליפה עליה.
וכ"הג העליתי בס"ד על מ"ש רז"ל המניח אוכל תחת המטה ששורה עליו רוח רעה. ואמרתי אם הניח אדם אוכל של חבירו תחת המטה שלא בידיעתו וזה המניח הוא איש זר שאינו בנו ולא אשתו ולא עבדו של בעל האוכל כדי שנאמר ידם כידו אין שורה עליו רוח רעה האמור על אוכל המונח תחת המטה ע"ד שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן פסקו הפוס' אם נכרי שכשך יינו של ישראל כדי להפסידו אינו נאסר ואמאי אינו נאסר והלא יין נסך עושה טומאה בנפש האדם כמ"ש בס' יין המשומר. אך בזה ניחא כיון דהנכרי רוצה לאסור היין ולטמאו בע"כ של בעלים אינו חל על היין כח טומאה בשכשוך זה ונשאר בטהרתו.

אבל בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ד סי' ב הוא דן בשאלת התפילין הפסולות, ושם הוא כותב שיש לו מצווה. אמנם בחלק מהניסוחים נראה שמתכוון לומר שיש לו שכר מצווה והוא אמירה אחרת. ומפאת שהדברים כולם נוגעים למה שכתבתי כאן, אביא אותם במלואם:

+בענין בתים של תפלין שאינן מרובעות ובענין הרצועות שמעובדים בידי גויים.+ הנה נודע בענין הבתים של תפילין ראש ויד שהיו עושין פה עירנו בגדאד יע"א משנים קדמוניות ולא היו מרובעות עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה ובזמן רבינו הגדול מו"ר זקיני הרב רבינו משה חיים זצ"ל בא פה עירנו החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מו"ז זלה"ה ע"ד התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים והרב מו"ז זלה"ה אחר שעיין בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם וכאשר דבר בזה הרב קרבן אשה ז"ל א"ח ס"ז ז' באורך ע"ש אז הכריז בכל בתי כנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה רבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם וכן היה שכל הקהל למקטון ועד גדול כולם לא ברכו על התפילין ואחר שישב חר"י אשכנזי ז"ל הנז' עם האומן יומם ולילה ולמדו לעשות תפילין מרובעים היטב ומכוונים במחוגה ובכלי המדה אז כל הקהל עשו בתים חדשים וברכו עליהם ואף על פי שהיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים עכ"ז לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מו"ז זלה"ה ומי יוכל למרות פיו ובעל כרחם כפפו ראשם לקיים גזרתו ועל ידו זכו כל הקהל הגדול שבעיר פה אשר היא עיר ואם בישראל למקטון ועד גדול במצוה הגדולה הזאת של תפילין לעשותה כתקנה. צדקת ה' עשה זכה וזיכה את הרבים כי אף על גב דאיכא סברת ריא"ז ריש הלכות תפילין שרמז עליו רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר אחר שהביא תשובת הרב זרע יעקב ז"ל ע"ש עכ"ז הנה נודע דסברת ריא"ז ז"ל הנז' יחידאה היא דכל הפוסקים ס"ל שצריך לרבוע גם הבתים ולדידהו התפילין שהיו עושים פה שהיו נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות הרי אלו פסולין והרב עט"ר מו"ז זלה"ה שעשה התיקון הזה על ידו אשריו ואשרי חלקו זכות הרבים תלוי בו.
והנה תהלות לאל יתברך עוד נעשה פה עירנו יע"א תיקון אחר בענין התפלין כי אחר ערך ט"ו שנה שנפטר עט"ר הרב מור זקני זלה"ה מ"מ נרגשו החכמים במעשה הרצועות שהיו עושין הסופרים וראו שלא היו מעבדים עור הרצועות לשמן אלא קונים עורות מעובדים ע"י גוי עבוד גמור והם זורקין עליהם מעט סיד ואומרים לשם קדושת תפילין אך זה העבוד השני שעושים בידם לא מעלה ולא מוריד כלום כי אינו חוזר העור ההיא לידי מתוח כדי שיתבטל עבוד הראשון של הגוי לגמרי אלא הוא נשאר בעבוד הגוי וזה הוא העיקר וידוע כי אין היתר בזה אלא רק על סברא יחידאה ובשעת הדחק ואז נתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אבי זלה"ה ועשו רצועות חדשים מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו תלי"ת ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.
ואנא עבדא עלה על לבי לחקור על עניינים אלה וכיוצא בהם בדבר שהוא פסול מדינא, והיו שוגגין בו רבים מקדמת דנא, אם נאמר ח"ו לא עלה בידם מצוה כתקנה, וכהלכתה כאשר ניתנה, למשה רעיא מהימנא, ומסרה לעדה נאמנה, א"כ ח"ו מהם תחסרנה, מצוה גדולה ועליונה, העומדת אל ראש פנה, הנוהגת בכל יומא ויומא ובכל זמנא ועידנא, ומלתא כדנא, אין הדעת יסבלנה.
גם עוד חקירה כזאת ג"כ המצא תמצא לפעמים באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה החשוב הממונה על זאת ועשה לו הגהה ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון תיבה אחת או אות אחד וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז' ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.
ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמון שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי והעתיק דבריו הרב הגדול מהרח"פ בספר לב חיים ח"ב סי' יו"ד /י'/ שגם הוא ז"ל נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב וז"ל הנה ראיתי להרב הגדול חיד"א ז"ל בס' דבש לפי מערכת ד' אות ד' שהביא משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח' שכתב בשם גדול וז"ל וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן עכ"ל הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין ע"כ ע"ש.
ולכאורה י"ל הפך הנז"ל ממה ששנינו בסוכה פ"ב משנה ז' שאמרו לר"י בן החורני אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ופירשו התוס' ז"ל בריש סוכה דף ג' ע"א בד"ה דאמר לך מני וכו' שהכונה לומר דאפילו מדאורייתא לא קיים ע"ש, נמצא אף על פי שכונתו היתה לשמה לקיים מצות ה' אפ"ה א"ל אם כך היה נוהג לא קיים המצוה מימיו דח"ו היה יוצא ערום מאותה המצוה ועיין בתיו"ט.
מיהו הר"ן ז"ל בפרק יו"ד /י'/ דפסחים משנה ה' כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח פירש לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכוותא בסוכה אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלא אתי לאמשוכי בתר שלחנו וכל היכא דלא נמשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן עכ"ד שהביאו התוי"ט בפרק בתרא דפסחים ע"ש ולפ"ז מ"ש לא קיימת הוא לאו דוקא אלא ר"ל לא קיימת מצות סוכה כראוי, אך הרב יעב"ץ ז"ל בלחם שמים בפסחים פקפק הרבה /על/ הר"ן ז"ל וכתב דבאמת האי פירושא דהר"ן ז"ל הוא דרביה הרמב"ן ז"ל במלחמות ומ"מ אדברה נגד מלכים ולא אבוש אטו לאו היינו דאפליגו ביה אמוראי פ"ק דברכות דרבי יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ופירשו לא יצא י"ח כלל וכו' ואם לומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו אף על פי שלא קיים תקנת חכמים מנליה הא אדרבה אשכחן דנענש וכו' אלא שבזה יש לחלק בין כשעובר על ד"ת במזיד וכו' לא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי אבל שגג ולא קיים המצוה כתקנת חז"ל ועבר הזמן וא"א לתקנה מ"מ שכר מצוה בידו כיון שעשה כדין תורה אף שחסר תקנת חכמים אחר ששגג בה כן נ"ל דברים ברורים עכ"ד, ולפ"ז היינו דוקא שעשה מצוה כדין תורה אבל אם שגג ולא עשה המצוה כלל גם מדין תורה כגון שהיה בה פיסול הפוסל גם מן התורה אין לו שכר כלל ולא אזלינן בתר כונתו.
איברא שגם לדברי התוס' דפרשי לא קיימת מצות סוכה מימיך אפילו מן התורה אין מזה סתירה לדברי הרב הקדמון שהביא רבינו חיד"א כנז"ל די"ל ע"ד ההפלגה אמרו כן להעמיד ולחזק דבריהם במסמר קבוע וחזק כדי לקבוע ההלכה אצלו הזאת מכאן ולהבא אבל אה"נ גם הם מודים כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו והשתא ה"ה לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים ודלא כהרב יעב"ץ ז"ל דס"ל אם בשגגה לא קיים המצוה אפילו כדין תורה אין לו שכר כלל.
ואביא ראיה בס"ד לזה ממ"ש בגמרא דהוריות דף יו"ד /י'/ ע"ב א"ר נחמן בן יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר תבורך מנשים יעל וכו' ע"ש, הרי כאן המעשה עצמה עבירה היא עכ"ז כיון דהכונה היתה לש"ש =לשם שמים= יש לו שכר גדול וכ"ש הכא בנ"ד בהיכא שהיה פיסול במצוה דאין כאן עבירה דאזלינן בתר כוונתו שהוא כיון לש"ש לעשות מצוה כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לש"ש דודאי יש לו שכר שלם ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא מ"מ הנה זה נקרא עבירה לשמה ולא גרע מהא והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול דכתיב מנשים באהל תבורך מאן נינהו שרה רבקה רחל ולאה וגם לפי המסקנא הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר ודוק היטב.

לא ראיתי שהעלית.

אגב, זה נמצא גם בפרויקט השו"ת (אין צורך באוצר החכמה).

אגב בתשובה ברב פעלים הוא פותח בשבח ארוך לזקנו הגדול שזכות הרבים תלויה בו על שזיכה אותם בתפלין מרובעות, ובתשובה עצמה יוצא מדבריו שזקנו לא תרם לזכות הרבים בכלל כי גם לפניו וגם לאחריו זכויותיהם כרימון.

האם אתה חושב שאכן יש כאן את שני הדברים גם יחד – אחד תיקון הדבר הוא זכות לרבים, והשני שגם לפני התיקון היה לאותם רבים שכר כרגיל בדיוק כמו שיקבלו אחרי התיקון. או שצריך לבחור אחד.
החזקה בשני הפנים פירושה כנראה שאחרי הכל יש יתרון המעלה למי שעושה את המצווה כתיקונה יתר על מי שרק מכוון ועושה מעשה, ואם מקבלים שיש יתרון כזה – לא רק חובה על הגברא אלא תוצאה טובה יותר – אז הדרו קושיותיך לדוכתן מדוע שתהיינה השפעות להתממשות שאינה תלויה באדם בפועל.

נדמה לי ששני הדברים נכונים לשיטתו. התיקון שמתקבל ממצוות תפילין לא נעשה בתפילין פסולות. אבל יש להם שכר (ואולי אפילו קיום מצווה, באופן תמוה).
לא הבנתי את הקושי.

כלומר שכר תלוי בגברא אבל תיקונים תלויים בהתממשות. למה שהקב"ה יתלה את התיקון בהתממשות? הרי ברור שכל התיקונים נולדים מבחירת אדם לעשות מעשה כי לא נשמע סביר שהמים בזרימתם לים מתקנים בזה תיקון גדול בעליונים. ואם רק מכח אדם שייכים תיקונים אז למה שיתווסף גם תנאי התממשות שאיננו קשור לאדם. הקב"ה הוא שקבע את מנגנוני התיקונים (בדיוק כמו שקבע את נהלי קבלת השכר) ולכן אפשר לשאול עליהם כמו על כל ציווי של הקב"ה ואין טעם לומר שכך עלה במחשבה לפניו כחלק מהבריאה. ככל סברתך בטור על כוונה ומעשה.

זה כמו שאדם לא נשרף אם לא ייכנס לאש. ואם ייכנס הוא יישרף גם אם כוונותיו טהורות ונהדרות. יש כללים קבועים, וכך עלתה ברצונו לברוא את העולם. רק מעשה בפועל עושה תיקון מלא. כוונות טובות אולי גם מתקנות משהו ואולי לא. אבל מבחינת הגברא זה מעשה שראוי לשכר.
לגבי השכר של האדם יש סברא פשוטה שזה תלוי בכוונותיו גם אם לא התממשו. לכן שם לא הייתי אומר שכך עלתה במחשבה לפניו שיהיה תלוי במעשה בפועל. אבל לגבי תיקון העולם זה עניין שאין לי סברא בו ולכן שם מחשבתו של הקב"ה היא הקובעת. בקיצור, אין כאן קושיא אלא לכל היותר שאלה.

א. מה ההבדל בין כל ההתנהגויות של הקב"ה, בריאה או ציווי או שכר, לכאורה הכל אותו דבר, ואם באחד מהם אפשר לומר שכך סתם עשה משהו בלי סברא מובנת לנו אז כך גם בכולם. מדוע את חוקי ההלכה מצפים להבין יותר מאשר את חוקי הטבע (ולטענתך עניין התיקונים הוא כחוקי הטבע ולא כהלכה)?
ב. ובפרט שלא ידוע לנו על ענייני התיקונים אלא זה בא מסברא (שאני מבין שגם אתה מחזיק בה) שכן צריכה להיות תרומה מסויימת להתממשות של המצווה האמיתית, וכדי להמציא משהו מסברא צריך, ובכן, שתהיה בו סברא (ולכן זו קושיה ולא שאלה, כי לא נתון שבאמת תיקון שונה משכר).
ג. מה דעתך על האפשרות שמטען חשמלי שלילי שמושך את חבירו החיובי מתקן בזה ייחודא עילאה? אף אחד לא העלה כך בדעתו כי מובן לכולם שכל עניין התיקונים מתבסס על בחירה של האדם ולכן הקב"ה לא חפץ ליצור בעצמו את המצב המתוקן ישירות. ואם כך אז יש סברא טובה מאד לחשוב שאכן התיקונים תלויים רק בבחירה של האדם (כמו השכר) ולא בהתממשות.

אנחנו חוזרים על עצמנו.
א. הסברתי שיש הבדל בין שאלה לקושיא.
ב. אכן זה בא מסברא. אחרת קשה להסביר את משמעותן של המצוות. וזו שאלה ולא קושיא. אתה לא מבין משהו זה לא אומר שהוא סותר את ההיגיון.
ג. אם היינו מצווים לעשות כן, אז אולי היה בזה תיקון. אכן רק מעשים בחיריים מתקנים, אבל זה לא אומר שעצם הבחירה היא המתקנת. צריך מעשה שנעשה מבחירה.

ישעיה כט,ח בעווה"ר.