יחידות הלימוד‎

לצורך השיעור שאני נותן היום עיינתי שוב בסוגיא בסנהדרין על טעם אחד מכמה מקראות. לא הבנתי אם הסכמת בסוף לדבריי, אבל מהעיון ברור שמה שכתבתי לך הוא פירוש הסוגיא.

הגמרא שם לא מוכנה לצרף שתי דעות זהות משני מקורות שונים להיספר כשתי דעות. היא לא אומרת שמצב כזה לא אפשרי. הפוך, ודאי שהוא אפשרי אחרת ההלכה הזאת הייתה מיותרת. לכן ברור שהמצב אפשרי, אלא שאם הוא קורה הצירוף בין שניהם לא נספר כשתי דעות. ולמה? כי אחת סותרת את השנייה. כלומר לשיטה אחת חייב להיות רק מקור אחד לדין (לא ייתכן שבאותה שיטה יהיו שני מקורות). נימוק אחר בהכרח סותר את הראשון ולכן לא נספר עמו. ומכאן שחכם אחד ודאי לא יכול להחזיק בדין מכוח שני מקורות שונים.

מסכים?

בהחלט ויישר כוח!

אלא שיש לי עדיין הרהורי דברים, ראשית שמוכח מכאן שהדרשות הן יוצרות, כי על דרשות סומכות מה אכפת לנו שנותנים שני מקורות שונים, וגם אם הן יוצרות, אכתי ארגז כלים חייב להיות יחידאי? אולי לפי הרמב”ם, אבל לפי הרמב”ן?

גם דרשות סומכות אמורות להחזיק מים. לכן גם שם צריך יחידות. בפרט לאור מה שכתבתי פעם את הצורך בדרשות סומכות לשיטת הרמב”ם והסוברים שיש גם דרשות יוצרות. כתבתי שאחרי שמצאנו דרש סומך הפסוק נתפס וממילא אי אפשר לדרוש ממנו דרש יוצר אחר. לכן יש השלכה למעשה גם מדרש סומך, ומכאן פשיטא שהיחידות חשובה.
לא הבנתי את הערתך על הרמב”ם והרמב”ן לגבי יחידאיות של דרשות. למה שיהיה הבדל ביניהם. עצם הצורך ביחידאיות דווקא נראה לי ברור לגמרי. כל פסוק מלמד משהו אחד ולא סביר שאותו פסוק מלמד שני דברים, שהר אם הוא נדרש לצורך אחד ממילא הוא תפוס ואין להוכיח ממנו את הדבר השני.