יחיד ורבים – הלכה כרבים?

תודה על המענה. אחדד מהיכן מגיעה השאלה שלי.
—
מקורו של הדין המחייב הליכה אחר הרוב הוא בפסוק "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). הגמרא (חולין יא, א) הגדירה כי חיוב זה תקף רק ב"רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות וסנהדרין", אך לא בעניינים הלכתיים אחרים (שבהם רוב כנראה נלמד מן הסברא). כלומר, דין רוב מורה כי יש לחרוץ את הדין ע"פ רוב הדיינים בבית הדין, וכך הביאו להלכה הרמב"ם (עשה קעה) וספר החינוך (עח).
—
אממה, בגמרא מופיע הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים" (ברכות ט, א), וכן שנו: "אין הלכה אלא כדברי המרובין" (עדויות א, ה), וכן הוזכר בתוספתא (ברכות ד, טו).
—
אני הבנתי שזהו כלל אחר, שלא נובע מהפסוק "אחרי רבים להטות", אלא הוא מדרבנן, ועוסק במחלוקת הפוסקים, כלומר גם במידה ולא נחלקו פנים אל פנים ולא עמדו למניין, בשונה מבית דין (ולכאורה כך בתוספתא, הכלל נזכר בהקשר של מחלוקת ללא עמידה למניין).
קשה גם להגיד שזה כלל מדאורייתא כי הרי יש כלכך הרבה כללי פסיקה שמתנגשים איתו (הבאתי כמה דוגמאות כמו הלכה כבית הלכה, הלכה כדברי המקל באבל, הלכה כרב באיסורי, וכן ראינו הרבה פעמים שהגמרא עצמה פוסקת כדעת היחיד (ומצהירה על כך).
אבל גם ברור (כדבריך) שזה רק כלל למצבי ספק (אחרת לא היו לו כלכך הרבה החרגות).
ולדעתי כדבריי הבין הרשב"א (והרמ"א חו"מ כה, ב הביאו להלכה) שהרי בחו"מ יג הבית יוסף ציטט אותו שרבים זה רק לאחר משא ומתן, ואילו בשו"ת א, רנג הוא סובר שיש ללכת אחרי רבים במצב ספק [אולם יש לציין שמה שמצוטט בבית יוסף מובא גם בשו"ת הריטב"א (ס' פה) וייתכן כי הציטוט המקורי הוא מהריטב"א].
—
מדבריך הבנתי שאתה סובר שהכלל שהלכה כדברי המרובין זה ניסוח אחר לדין דאורייתא של אחרי רבים להטות (וכך הבינו הפרי חדש או"ח תצו, יא והמשפטים ישרים א, רלח), וממילא הוא כלל לא קיים כאשר אין משא ומתן ועמידה למניין (אולם הרדב"ז [ד, קטז, אלף קפז] חלק אפילו על זה וסבר שגם כשאין עמידה למניין וכו' זה עדיין דאורייתא). לכאורה זה קשה מהתוספתא שהזכרתי (אמנם אני מניח שאפשר לתרץ).
כמו כן אם זה כלל מדאורייתא כיצד הוא מוחרג לעיתים כה רבות? (ואולי תתרץ שבגלל שהוא רק כלל למצבי ספק זה כך, אבל ממתי יש בתורה כללי ספק כאלה..?)
כמו כן, הבנתי מדבריך שאתה מחלק בין הכלל 'יחיד ורבים הלכה כרבים' לכלל 'הלכה כדברי המרובין'. כלומר שהכלל השני הוא דין הליכה אחר רוב מדאורייתא, ואילו הכלל הראשון הוא כלל פסיקה בתוך המשנה עצמה. אולם בהקשר (ברכות ט, א) זה לא מוזכר ככלל במשנה אלא ככלל רחב יותר.

– לגבי מה שכתבתי על הרשב"א, אחדד שבתשובה א, רנג הוא לא כותב שרבים נוצרים רק אחרי משא ומתן, בניגוד למצוטט בבית יוסף (כלומר לכאורה כדבריי שיש 2 כללים שונים של רוב עם גדרים שונים).
– מה שכתבת על הלכתא כבתראי, לכאורה לא הוכחה, שהרי כלל זה אינו מופיע בש"ס (כך ע"פ אנציקלופדיה תלמודית).
– מה המקור לקביעה שהכללים בש"ס הם רק קריאת כיוון? (לגבי הכלל של הלכה כרבים אכן הזכרתי שהגמרא בעצמה לא תמיד פועלת על פיו. מה לגבי האחרים?)

כמה הערות:
1. מאחרי רבים להטות לומדים את רובא דאיתא קמן, אבל לגבי רובא דליתא יש שני פירושים ברש"י בחולין. לפי אחד מהם זו הלמ"מ ולפי השני גם זה נלמד מאחרי רבים להטות. בשני המקרים ההליכה אחר הרוב מבוססת על סברא. קיומו של פסוק לא אומר שאין סברא.
2. יחיד ורבים הלכה כרבים אינו כלל הלכתי. הכלל היחיד הוא הליכה אחר הרוב מדאורייתא (שנאמר אפילו בין דעות רופאים). אין רמז לקיומו של כלל נוסף מדרבנן ואין שום סיבה להניח שיש כזה. לכן יש שתי אפשרויות להבין את הגמרא בברכות: א. הכוונה להלכה כרבים. ב. זו שיגרא דלישנא, ובעצם הכוונה לכלל הפרשני שהזכרתי לגבי סתימת רבי במשנה. כלומר הניסוח הוא של הגמרא ולא של בני ר"ג.
3. אין שום הבחנה בין רוב בבי"ד או בסנהדרין לבין רוב בין הפוסקים. בשני המקרים הולכים אחר הרוב ובשניהם זה מכוח "אחרי רבים להטות", אלא שלגבי הפוסקים זו רק אמירה עקרונית ולמעשה לא עושים זאת מכל הסיבות שהסברתי בהודעה הקודמת.
4. כל הסייגים שהוזכרו לגבי הליכה אחר הרוב בין הפוסקים הם סייגים על הפסוק אחרי רבים להטות (כאמור, אין כלל רוב אחר). אלא שבבי"ד הכל מתקיים (יש דיון ביניהם אין פוסקים שלא כתבו את דעתם וכו') ובין הפוסקים לא. זה כל ההבדל. לכן אין שום קושי בהחרגות. הן נובעות ממהות הרוב בבי"ד.
5. הכלל יחיד ורבים הוא כלל פרשני ולא ממש כלל פסיקה. זה קוד שבו השתמש רבי בכתיבת המשנה, שאם הוא רוצה לסתום הלכה כדעה כלשהי הוא מביא אותה בלשון רבים. והרי במקרים רבים זו דעת יחיד שרק מוצגת כדעת "חכמים". לכן זה לא שייך לכלל של הליכה אחר הרוב. כמובן שהבחירה בקוד הזה דווקא נובעת מכך שהלכה כרבים (אחרי רבים להטות).
6. הכלל הלכתא כבתראי מופיע בגאונים ובראשונים. מה זה משנה? אם הוא נכון אז הוא נכון.
7. המקור לכך הוא הסתכלות על יחס הפוסקים לכל הכללים. אפילו כלל דווקני כמו הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, הרמב"ם פוסק כאביי בעוד מקומות (כמו לא תתגודדו ולדעות מסוימות אי עביד לא מהני ועוד). והגרמא עצמה אומרת שאין למדים מהכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ובזאת מיושבות קושיות רבות של המפרשים והפוסקים, ואכ"מ.
8. לכלל שהלכה כרבים אין שום החרגה. אלא שהוא חל רק היכא שאתה בספק. אם יש לך עמדה אתה פוסק כהבנתך. וגם אם יש כלל ספציפי שמכריע את ההלכה (הלכה כפלוני מחבריו) אז שוב איננו נמצאים בספק ולא חל הכלל ללכת אחר הרוב.

מצד אחד אתה טוען שהחובה ללכת ע"פ רוב זה רק במידה ועמדו למניין (ואז הולכים ע"פ רוב גם כשברור לך שאתה צודק והרוב טועה), אבל מצד שני בין השורות נראה שאתה כן סובר שצריך ללכת ע"פ רוב פוסקים כשאתה בספק. מניין לנו דבר כזה? (לשיטתי לכאורה ברור).
—
אם הבנתי אותך נכון, בגלל שאתה לא מקבל שיש כלל נוסף מדרבנן אז אתה סובר שהליכה אחרי רוב פוסקים מספק זה מעין יישום חלקי של הדין דאורייתא, מכיוון שהרבה תנאים לא מתקיימים (אין משא ומתן, אולי לא ספרנו את כולם וכו'). איך נוצרת הקפיצה מהדין דאורייתא שהוא כלל למצב ודאי ליישום חלקי שלו שנועד בכלל למצבי ספק?
—
כמו כן, אתה כותב שכל כללי הש"ס הם רק קריאת כיוון, אבל לכאורה מדבריך הליכה אחר רוב זה בכלל מדאורייתא ולא כלל פסיקה של הש"ס? לכאורה פשוט יותר להגיד שזה אחד מכללי הפסיקה (שאינם מדאורייתא) וממילא הם מוחרגים לעיתים רבות (טעם היחיד מסתבר או יש כלל פסיקה אחר).
ואם לדעתך ללכת אחר רוב במצב ספק זה דאורייתא איך אתה מקדים אליו את הכלל הלכה כפלוני מחבריו (לדוגמה), הרי כמובן זהו כלל מדרבנן? נראה שלדעתך הליכה כרבים הוא הכלל האחרון שיש לפנות אליו, ואם הוא מדאורייתא זה לכאורה צריך להיות הפוך?
—
לשיטתך כל פעם שיש בש"ס הטיה כלשהי של הליכה אחר רוב זה או: א. כלל פרשני למשנה, ב. הליכה אחר רוב כשעמד למניין, ג. הליכה אחר רוב במצב ספק ?
—
עוד אוסיף כי אם יש כללי פסיקה כמו הלכה כפלוני מחבריו או כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק, למה שלא יהיה גם (כשיטתי) כלל פסיקה שמורה ללכת ע"פ רוב (גם כשאין עמידה למניין)?
—
לדעתך כיום אם יוצא שאני במצב ספק אני חייב מדאורייתא ללכת ע"פ רוב פוסקים? (בתנאי שאין כלל אחר. אבל כמובן שוב חוזרת השאלה למה הכלל הזה הוא לא ראשון ברשימה אם הוא מדאורייתא).
—
מציע לראות כאן את המאמר של הרב ברנדס שטוען שהליכה אחרי רבים שלא עמדו למניין זה אחד מכללי הפסיקה הרבים:
https://asif.co.il/wpfb-file/48-pdf-3/

תודה

כבר כתבתי בעבר שהדין בתורה הוא שאסור ללכת על פי הרוב.

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

התורה כאילו אומרת : אל תשתמש בטיעון "אחרי רבים להטות". ככה לא שופטים.

ובכלל התורה עצמה מבוססת על כך שהרוב לא קובע אלא משה רבינו. בניגוד לרוב.

עמידה למניין מחייבת במקום בו יש דין הליכה אחר הרוב, כלומר בבי"ד. אם יבואו פוסקים היום ויימנו לרוב לדעתי זה לא יחייב. בטח לא כשיש לי עמדה משלי. אולי זה יחייב כשאין לי עמדה.
הכלל מדאורייתא מדבר על מצב של ספק ולא של ודאי. כשנחלקות הדעות בבי"ד זהו מצב של ספק, שכן מדובר על פסק שייצא מבית הדין ואין פסק כזה. במצב כזה לא משנה אם לאחד מבעלי הדין או הדיינים יש עמדה משלו. אגב, זו לא המצאה שלי. מהפסוק הזה מוציאים את הכלל ללכת אחר הרוב בספיקות (רוב דאיתא קמן, ואולי גם ליתא).
הלכה כפלוני מחברו אינו מדרבנן. יש לחכמים סמכות להכריע הלכות, והם בחרו בהכרעה כזאת. משעה שהכריעו המצב לא מוגדר להיות מצב מסופק וממילא לא חל הכלל ללכת אחר הרוב. משל לדבר הוא ההיתר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק. הרי יש ללכת אחר הרוב, ואפילו כשהם שקולים יש דיני ספיקות (ספק דאורייתא לחומרא). מעודי תמהתי מה ההיתר לעבור על ההלכה בשעת הדחק? ואם יש היתר, אז נעבור גם אם אין דעת יחיד. אני טוען שההסבר הוא ששעת הדחק יכולה להיחשב במצב לא מסופק (כי יש לנו דרך הכרעה), וממילא לא חלים הכללים של מצבי הספק (ספק דאורייתא לחומרא).
—
אכן נכון, כשבש"ס הולכים אחר הרוב זה באחד משלושת המצבים שתיארת.
—
אין סיבה שלא יהיה כלל כזה. אלא שבפועל אין. אין שום אינדיקציה לזה שיש כלל כזה.
—
עניתי למעלה, לדעתי לא. אם אתה בספק אתה צריך ללכת לחומרא כדיני ספיקות. אני לא בטוח שבכלל מותר לסמוך על רוב הפוסקים לקולא אם אתה בספק.

תודה ושבוע טוב. הדברים מתחילים להתבהר לי.
—
רק חידוד אחרון.
מצינו מקומות שהפוסקים כן פסקו לקולא אף בדאורייתא ע"פ רוב (אך בדר"כ בצירוף לדברים נוספים, כפי שהעלה הגט פשוט כלל ה). כיצד הם עשו את זה? הם פשוט חולקים עליך וסוברים שכן יש מעמד מסוים לרוב פוסקים? (נגיד הרדב"ז והש"ך חושבים כך בפירוש ואף סוברים שזה מדאורייתא).
אני חייב להגיד שגם אצלך כל הזמן אני רואה מעט שניות, שמצד אחד אתה אומר בנחרצות שאין משמעות לרוב בין פוסקים, אך מצד שני כן כתבת "אולי זה יחייב כשאין לי עמדה", וכן כשתיארי את שלושת המצבים לכאורה של רוב בש"ס ואחד מהם היה הליכה ע"פ רוב במצב ספק (לא ככלל במשנה וכן כשלא עמדו למניין) אז הסכמת שיש דבר כזה (ואז אם יש כלל כזה בש"ס אז ברור שהוא מחייב), וכן באחת ההודעות למעלה כתבת "לגבי רוב בין פוסקים המצב סבוך יותר".
אולי פשוט ברור לכולם (חוץ מהש"ך והרדב"ז) שיש סברא טובה (ללא מקור) לכך שכשיש רוב מובהק אז חובה או אפשר ללכת אחריו גם לקולא? או שכולם הסתמכו על תקדימים של פסיקה ע"פ רוב (ואז יש לזה מעמד מסוים מצד המנהג או משהו כזה)?
—
או שאולי ההנחה שלי לא נכונה ותכל'ס לא באמת פוסקים ע"פ רוב (חוץ מהש"ך והרדב"ז והאוחזים בשיטתם), והצירופים שהעלה הגט פשוט הם אלה שבפועל הכריעו כמו רוב חכמה (ע"פ כלל ספק הידוע של "היה אחד מהם גדול.. הלך אחריו") או כי הרוב היה באמת יותר משכנע וכדומה?

הש"ך ממש לא פסק על פי הרוב ולא חשב שזה מה שצריך לעשות. הוא כותב בכמה מקומות שהוא פוסק לפי מה שנראה לו. נכון שדרכו לקחת את הראשונים ולגייס אותם לדעה הנכונה (לדעתו). וכך הוא אונס אותם במקרים רבים והופך את התמונה כך שהרוב נוטה לדעתו. ראה דבריו בסי' כה סקי"ט, ששם אומר שעקרונית הולכים אחר הרוב אבל רק כשהוא לפנינו וכו', מה שכמובן לא קורה אף פעם. אבל מתוכן פסיקותיו עולה בבירור שהוא פוסק עצמאי מאד והולך כשיטתו נגד ראשונים ונגד העולם.
ראה למשל דבריו בחו"מ סי' סו סקקכ"ו:

והסברא הראשונה היא עיקר כו'. באמת כן דעת הרבה פוסקים מאד, ובפרט הרא"ש בתשובה +כלל צ"ד סי' ה'+ שכתב שאין לפסוק כהרמב"ם +פ"ב משכירות ה"ג+ אלא כהתוספות שהביאו ראיות ידועות לדבריהם, וגם הב"י גופיה פסק לקמן סימן ש"א [סעיף ב'] דלא כהרמב"ם, וכן פסק בשו"ע לקמן ריש סימן צ"ה [סעיף א'] בסתם. אבל מה אעשה שלפע"ד דברי הרמב"ם עיקר ומוכרחים בש"ס, וראיות התוספות והפוסקים שהשיגו עליו לפע"ד אינם ראיות וכמו שאבאר, ופשיטא דאין הולכים אחר רוב הפוסקים במקום שנראה לעינים בש"ס שהדין עם המועטים, ובפרט כי הפוסקים לא פסקו כן אלא מכח ראיותיהם, וכיון שנסתר הענין נפל הבנין.

אני חושב שיש לא מעט פוסקים שסוברים שיש מעמד לרוב בין הפוסקים. לצערי מקובל אצל פוסקים לחשוב שאם יש מחלוקת בין פוסקים זהו מצב של ספק, והם לא מבינים שמצב של ספק הוא כשאתה מסתפק.
דעתי היא שאין מעמד של רוב בין הפוסקים. גם אם תיאורטית היה דין כזה, בפועל יש תנאים שלא מתקיימים (כפי שפירטתי למעלה). וגם אם היה מעמד לרוב במקרים מסוימים, זה רק היכא שלי אין עמדה משלי. לא חושב שבמקום כלשהו כתבתי משהו אחר.