ייאוש

השקעתי הרבה בשנים האחרונות בלימוד פילוסופיה ופיתוח מיומנות פילוסופית, בין השאר הרבה דרך האתר הזה (שהוא באמת נפלא, ראוי לציין). הגעתי למצב שלרוב קל לי לזהות בקלות כשלים, קפיצות לוגיות, הגדרות מעורפלות ומשפטים מעורפלים, פעולה על-פי רגש במקום ניתוח קר, וכיוצא באלו.
בעקבות זה צמחו בחיי כמה תופעות לוואי, שלצערי ככל שמיומנותי הפילוסופית משתפרת הן רק הולכות ומתגברות. לשמוע חדשות ולקרוא עיתונות אני כבר בכלל לא מסוגל. אם פעם בכמה שבועות גובר עליי היצר ואני פותח חדשות או איזה כתבה, לוקח בערך שתי דקות עד שאני מוצא כמות כזו של טמטום שזה מרתיח (אין צורך להגיד שהדברים אמורים גם במקומות שאמורים להיחשב אינטליגנטיים – "הארץ" ושות'). ברשתות החברתיות המצב אפילו יותר גרוע, ואני מתרחק מהן כמו מאש.
גם בפלטפורמות "משכילות" יותר, קורית תופעה דומה. אתמול קרה לי שבפעם ה500 בערך נאלצתי לעצור פודקאסט אחרי 5 דקות. זו הייתה שיחה עם פרופ', מדענית חשובה. בכמה הדקות ששמעתי היא הספיקה לעשות כמה וכמה טעויות פילוסופיות, ואפילו לטעון טענה מעורפלת ברמה שלא הייתה מביישת שיעור מחשבה בישיבה. פשוט לא הייתי מוכן לשמוע שעה וחצי של הדבר הזה. גם בשיחות שמומחים מדברים בהן באופן מקצועי על תחום מומחיותם ומשתדלים לא לחרוג ממנו, איכשהו הם תמיד מצליחים לשזור משפטים שמשמע מהם שבכל תחום אחר מחוץ למומחיותם הם אידיוטים גמורים. (הכי גרוע זה כאלה שמדברים על יחסם לאלוהים, "מהי היהדות מבחינתי" וכיוצא באלה, זה ממש גורם לי למרוט את שערותיי).
זה נכנס גם לקשרים האישיים. גם בשיחות עם חברים מאד אינטליגנטיים, עם הזמן הבנתי שנמצאים הרבה כשלים כאלה. לפעמים אני פשוט נמנע מלהצביע עליהם, ולפעמים כשאני כן בוחר לעשות את זה ולחשוף בפניהם את הכשלים בדברים שלהם זה גורם להם הרבה תסכול, אולי מעיין תחושה שאני מונע מהם להתבטא או משהו בסגנון. על דייטים אני בכלל לא מדבר, שם להצביע על כשלים זה שדה מוקשים שאני משתדל לברוח ממנו כל עוד אפשר (אגב מעניין איך אפשר לנהל ככה בכלל חיי נישואין).
והחלק הכי גרוע זה שאני לא באמת מרגיש שאפשר לשנות. אפשר לכתוב מאמר, לדבר עם מישהו, לשכנע, להסביר, לדחוק אותו לפינה ברמה שאין לו יותר מה לענות ואולי הוא אפילו ישתכנע. אבל כל זה לא באמת גורם לרוב המוחלט של האנשים לשנות את דעתם, איכשהו זה פשוט עובר דרכם. גם אם מישהו קרא משהו שהרב כתב וזה נשמע לו מאד משכנע, אני חושב שהרבה פעמים הוא לא מסוגל להבדיל בין שכנוע אמיתי בהפרכה לוגית (או לפחות הפרכת הסבירות של דבר) לבין מניפולציה רגשית. כלומר מחר הוא יישמע איזה מישהו שאומר הפוך מהרב ועושה איזה מניפולציה רגשית או אומר מילים שנשמעות ממש מרשימות וזה ישכנע אותו באותה מידה. דבר נוסף, אני נזכר בסיפור שהרב סיפר פעם שבסוף הרצאה שאל אם לקהל יש התנגדות למה שהוא אמר, וכשאמרו שלא אז הרב שאל "נו אז להביא לכולכם כיפות וציציות?" ופתאום כולם התנגדו. רוב האנשים לא מרגישים מחוייבים בכלל למסקנות הגיוניות, הם עומדים בדיון כמין צופים מהצד, יכולים להסתקרן ממנו, אבל כשזה מגיע לאיזשהי השלכה מעשית זה פשוט לא מעניין אותם.
כללו של דבר, אני נמצא בתחושה שרוב הדיונים של רוב האנשים ברוב הפלטפורמות על רוב הנושאים הם פשוט גיבובי מילים חסרי תועלת. גם כשמישהו (כמו הרב) כן בא ואומר קצת דברי טעם באיזשהו נושא, לרוב הם לא מקבלים את המשקל הראוי ורוב האנשים לא מסוגלים להבדיל בינם לבין דברי תפלות שמשכנעים אותם, וגם כשאנשים כן משתכנעים באמת הם לא מרגישים צורך ליישם את הדברים על עצמם במציאות. נראה שמצב הבערות הזה נמשך משחר הציביליזציה, ואני לא רואה יותר מדי תקווה שהוא אי פעם יישתנה. 
כל זה מוביל אותי לשאול:
א. מה הטעם? האם אתה לא מרגיש שאתה נלחם בטחנות רוח? שכל מפעל חייך של ללמד אנשים הן תוכן והן מיומנות פילוסופית ישפיע בסופו של דבר על כמות מצומצמת של אנשים, ולרוב לא יגיע לכדי איזשהי השפעה על מדיניות בתחום כלשהו במציאות? שדינם של כל ההמונים (כולל הכביכול משכילים שבהם) להישאר נבערים מבחינה פילוסופית ולא להיות מסוגלים לגבש דעה בכמעט שום נושא בצורה הגיונית?
ב. מה אני הקטן אמור לעשות? לוותר על הניסיון לדבר עם אנשים בנושאים שדורשים מיומנות פילוסופית, להסתגר במגדל השן וללמוד תורה\לקרוא ספרים כל היום? או להמשיך לנצח את העבודה הסיזיפית של לשוחח עם אנשים בנושאים האלה ולהיות מתוסכל?
ג. אני מעריך שאתה מרגיש בחייך לפחות חלק מן התחושות שתיארתי לעיל. האם יש לך הצעות כיצד להתמודד איתן?