כיצד ניתן לצוות ואהבת את ה' אלוקיך?

השאלה היא: אהבה היא לא דבר שאדם יכול להחליט כלפי משהו.
נתונים דברים מסויימים במשהו ועל פיהם האדם יאהב אותו או לא. הוא לא יכול להחליט אם הוא אוהב או לא.
לכן אדם לא יכול להחליט שהוא אוהב את ה'.

אז השאלה שהוא שאל: למה ה' ציווה לאהוב אותו?
זה או שאתה אוהב אותו או שלא.

כבר מספר פעמים שאני רואה אי הבנה כזו, ולדעתי הרב לא רואה את הכותרות של השאלות. כדאי לכתוב את השאלה המלאה בגוף השאלה.

נ"ל שהוא ראה יפה מאד אבל ציפה להצגה יותר מסודרת של נקודת הקושי. האם כי אהבה היא רגש (להבדיל מאמונה) או כי אהבה היא מצב ולא הוראה לעשות מעשה (ואז אפשר לשאול גם על המצווה להאמין). והרי ידועים דברי הרמב"ם כיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן אדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' (וכך גם יש מסבירים על אמונה שהמצווה היא לטרוח למצוא חיזוקים לאמונה). אפשר לצוות על פעולה ואפשר לצוות על מצב וממילא תבין שצריך לעשות פעולות כדי להגיע אליו. רק על דעות יש בעיה לצוות.

תלך ליועץ זוגיות, תגיד לו הפסקתי לאהוב את אישתי. הוא יתן לך כמה טיפים פשוטים איך לעורר אהבה.

וחוץ מזה לשיטת הרב מיכי ראה טור 22, 142, 259. ופה: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94#_ftnref2

נא לדייק. התורה אומרת: וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.

ומייד אחר כך מגיע ההסבר:
וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ = וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ.
וּבְכָל-נַפְשְׁךָ = וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. = וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

פוסק. בפרש והיה אם שמוע כתוב בכל לבבכם ובכל נפשכם בלי בכל מאדכם, ועדיין כתוב שם לקשור לאות על היד ולכתוב על מזוזות הבית.

פרשת והיה עם שמוע מוזכר עניין וּלְעָבְדוֹ.
ציווי של לעבוד את ה' בכל מאודך יביא לעבודה זרה.

בהמשך מפורש שוב משמעותה של אהבת השם: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו–וּלְדָבְקָה-בוֹ

מה. אתה אומר שקשירה על היד היא פירוט לאהבה בכל מאודך. בפרשת והיה אם שמוע יש קשירה על היד ולא מוזכר אהבה (או עבודה) בכל מאודך. אם בגלל שכתוב "לעובדו" אז התורה לא רצתה להגיד "בכל מאודך" כי אולי זה יביא לעבודה זרה (לא שהבנתי את ההנפצה הזאת, כן, אבל נניח) – אז שתתכבד התורה להגיד "ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ולאהבו בכל מאודכם". רואים ברור שקשירה על היד היא לא פירוט של אהבה בכל מאודך. אין מצווה לשלוף פירושים מכל שרווליך.

אבל בהמשך כן כתוב: וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.

שזה הפירוט והמקבילה של מאודך שנכתב במילים אחרות.

לבבך זה בדברים הפנימיים שבך, נפשך זה בנפשות שלך (משפחה), מאודך זה בחפצים שלך. ומכאן החשש מעבודה זרה.

כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה:

'הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך' ונאמר: 'את ה' אלקיך תירא'.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו הגדולה שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי'.

וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעה קלה מעוטה לפני תמים דיעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו'

אתה נדחק לנקיקי סלעים בלי שום סיבה. הגישה הסבירה היא שאם מופיע הפירוט (וקשרתם) בלי הכלל (מאדך) אז כנראה שזה בעצם לא פירוט לכלל ואין שום קשר ביניהם ולכן גם בפרשת ואהבת אין קשר.
לגבי החשש מעבודה זרה, אתה הרי יודע שזה לא הציווי היחיד של התורה לעבוד את ה' בחפצים. מביאים לקב"ה קרבנות ומנחות וביכורים ובונים לו מקדש שבתוכו מנורת זהב טהור ומפרישים מעשרות, אז התורה חוששת להוסיף משפט סתום על לעבוד את הקב"ה בכל מאודך שהוא יגרום להידרדרות נגד פסוקים מפורשים שמסבירים לא לעבוד עבודה זרה? וגם זה שמיד אחר כך היא תפרש אותו ותאמר התכוונתי בסה"כ ללקשור משהו על היד לא מפיג לה את החשש? זה נקיק מנוקק ביותר.
חוץ מזה שהדרשה שבכל מאודך פירושו בכל ממונך (חפצים) היא ממש לא פשוטו של מקרא, בכל מאודך זו מילת העצמה ספרותית כמו בכל לבבך וכמו בכל נפשך – תעבוד הכי הרבה שאפשר מאוד מאוד, עם כל המאודיות שאתה יכול להמאיד. ומבחינת פרשנות הפשט אין שום סיבה לחשוב שיש כאן שלושה ביטויים נפרדים (לב נפש מאוד) שמתפרטים לשלושה ציויים נפרדים, אלא ביטוי כללי אחד של העצמה שמשרה כל מיני פרטים. אני באופן אישי חושב שהניסיון של פרשנים מאוחרים (מאז המלבי"ם) ליצוק משמעות מיוחדת לכל מילה ולחפש תבניות מתחת לבלטות הוא מאולץ ומלאכותי ועיקר מטרתו בעולם הוא לספק חומר לדרשנים עצלים בשבע ברכות.

זה ויכוח מיותר. אינך מבין את התורה.
כל ציווי הקורבנות וכל הטקסים של הנחות תפילין וכיצד קושרים ומאיזה עור ומה סדר הפרשיות, וכל אלו יש בהם משום עבודה זרה שבני אדם צריכים. התורה מכוונת למהות הדברים ובני אדם מתעסקים בטקסי הדברים. עגל זהב.

תמשיך להנות עם העצמות ספרותיות ועגלי זהב.

מבואר באחד המפרשים: "שמע ישראל בה אלוקינו ה'
אחד – ואהבת"

כלומר כשתבין שה' אחד ואין להשוותו לאף אחד, אז תגיע לאהבת ה'.

בס"ד ככ"ג בטבת פ"א

התודעה של 'ה' אחד המפנימה את גדלותו האינסופית של הבורא – מביאה יותר לתחושה של אפסות האדם, ליראה והתבטלות.

האהבה באה יותר מהתחושה הפרדוכסלית שבמקום גדלותו של ה', שהכל חשוב כאין לנגדו – 'שם ענוותנותו' שהוא 'ה' אלקינו' המנהיג אותנו בדרכי האמת והטוב של תורתו ומשגיח עלינו להיטיב לנו בכל דרכינו.

הכרת הטובה שלנו לאלקים הרועה אותנו ודואג לנו – היא המפנימה ומעצימה את האהבה אליו.

בברכה, שמחה פיש"ל הלוי פלנקטון

בס"ד כ"ג בטבת פ"א

'מאד' עניינו ריבוי גדול. יש לומר לפי זה ש'בכל מאדך' עניינו בכל הריבוי והשפע שהעניק לך ה' אלקיך 'לבבך ונפשך' יש לאדם רק לב אחד ונפש אחת, על עצם קיומו עליו להכיר טובה לאלקיו.

אבל מלבד עצם חייו ודעתו, מקבל האדם מאלקיו שפע וברכה בתחומים שונים. יש שהתברך בכשרונות וביכולות, יש התברך בהצלחה חומרית ויש שהתברך בהצלחה רוחנית, יש שהתברך במשפחה אוהבת ויש שהתברך בחברה תומכת.

ולכן מלבד עצם קיומך 'נפשך' ועצם היותך בן דעת 'לבבך', עליך להכיר טובה לאלקיך על כל השפע שהעניק לך, על קנייניך החומריים, הרוחניים, המשפחתיים והחברהיים.

זה אולי העומק בדרשת חז"ל 'בכל מאדך' – 'בכל ממונך', שניתן להרחיב את הביטוי מאדך' לכל סוגי קנייניך.

בברכה, ירון צמח פיש"ל-פלנקטון

אף המאורעות העוברים על האדם, התנסויותיו המענגות והתנסויותיו ה'מאתגרות' – הם חלק מ'קנייני רוחו' של אדם, ולכן גם הם יכולים להיחשב ל'מאדך'

בס"ד כ"ד בטבת פ"א (יום פקודת הרב בעל התניא)

הרב בעל התניא כותב בפרק מג::
'והנה באהבה יש ג"כ שתי מדרגות – אהבה רבה ואהבת עולם. "אהבה רבה" היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה למי שהוא שלם ביראה… אך "אהבת עולם" היא אהבה הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה'…'

כיוון נוסף ניתן ללמוד מקדימת ברכת אהבת עולם/ אהבה רבה לקריאת שמע שבה נצטווינו על אהבת ה' – עולה דרך נוספת לטפח את אהבת ה'. התובנה שה' בחר בנו מכל העמים ו'אימץ' אותנו להיות 'בני בכורי' ונתן לנו את כלי חמדתו, את תורתו המקדשת ומרוממת אותנו ומנחה אותנו לדבוק בטוב ובאמת ואף להשפיע לעולם כולו מטוב זה. ההתבוננות בזכות גדולה זאת שזיכנו בוראנו -מביאה אותנו להשיב לו אהבה.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

כעין מה שהצעתי (בפיסקה 2) שאהבת התורה מביאה את האדם לאהבת נותן התורה, כותב הרמב"ם בספר המצוו 0שה ד):

'שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג שהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המצווה. ולשון ספרי: " לפי שנאמר: 'ואהבת את ה' אלקיך', יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר:מ 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

ניתן למצוא מכנה משותף ביןהדרך שהתווה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה להגיע לאהבת ה' מתוך התבוננות בפלאי הבריאה, לבין הדרך שמציע הרמב"ם בס' המצוות,להתבונן במצוות ה' ובדכי הנהגתו המבוארים בתורה. שבשתי הדרכים פוגש האדם את טובו וחכמתו של אלקיו והכרה זו מביאתו לאהוב את מקור הטוב האמת והחכמה.

בברכה, יפאו"ר

פיסקה 1, שורה 2
… בספר המצוות (עשה ד')

פיסקה 3, שורה 3
… במצוות ה' ובדרכי הנהגתו