כמה שאלות לגבי מלאכת קושר
שלום לרב,
רציתי לדעת, במשנה (שבת קיג.) מבואר שצריך שיהיה קשר של קיימא כדי להתחייב עליו מן התורה. מדוע צריך שהקשר יהיה של קיימא? בשאר המלאכות לא נאמר כלל זה לכאורה.
כל דבר שנוצר במלאכות שבת צריך להיות של קיימא. זהו עיקרון כללי ולא רק בקושר. אבל ברוב המלאכות אין לזה משמעות. וכי יש בישול או טחינה לא של קיימא? או צידה לא של קיימא? (בצידה אולי לצוד משהו כדי לשחררו מיד).
הנה ציטוט משמירת שבת כהלכתה:
פרק א' סעיף יח: (ד) "קיום" – מן התורה אין אדם חייב על עשיית מלאכה אלא אם כן יש לתוצאתה קיום לזמן ממושך, אבל אם אין קיום כזה לתוצאתה – פטור מן התורה ואסור מדרבנן. לכן הכותב בדיו על גבי נייר הרי הוא חייב מן התורה שכן הכתב מתקיים לאורך זמן, אבל הכותב על שמשה המכוסה אדים, פטור כי אין זה כתב המתקיים, אבל אסור מדרבנן לעשות כן; הקושר קשר של קיימא – חייב, ואילו הקושר קשר שאינו של קיימא – פטור אבל אסור מדרבנן.
קודם כל לא מצאנו שהדבר הזה נאמר במפורש אלא במלאכת קושר. שם (קיג.) צריך רבי יהודה לומר זאת כתנאי ברור למלאכה, מה שנשמע כאילו הדבר לא כ"כ ברור.
בנוסף גם קשירה אין היכי תימצי שיהיה לא של קיימא – הרי כל קשירה ברגע שהיא עשתה קשר המלאכה נעשתה. במה זה שונה מבניין שהחזיק למספר דקות מעמד – ואעפ"כ מחייבים אותי משום בונה.
לא מבין את ההתעקשות הזאת. זה כלל גורף בכל המלאכות. גם בבניין ארעי אינך עובר על בונה (כמו באוהל ארעי למשל). ולא נכון שזה נאמר רק על קושר. נכון שכל דבר ארעי קיים באותו רגע שהוא קיים. זו טאוטולוגיה. אז מה? צריך שיהיה דבר המתקיים. זה הכל.
אשאל אחרת: יש מלאכה מתקיימת – זהו תנאי בכל המלאכות. במלאכת קושר יש גדר אחר שנקרא "קשר של קיימא", ושם רש"י מבאר שצריך שהאדם יקשור אותו לאורך זמן. דבר זה לא קיים בשאר המלאכות: אם אדם מתכנן לבנות בניין לדוגמא, שהוא יסתור אותו בעוד שבוע – אין לזה הגדרה של "בניין לא של קיימא", אלא הוא יעבור בזה על מלאכת בונה. לעומת זאת בקשירה, אם אדם מתכנן לקשור קשר שיעמוד לזמן מוגבל בלבד שם הוא אינו מתחייב כי הקשר "אינו של קיימא" ועל זה אני שואל מדוע זה שונה מבונה לדוגמא?
זה לא גדר אחר אלא אותו גדר. ככל שאני מבין, אם אדם קושר קשר של קיימא ומתיר אותו אחרי יום הוא חילל שבת. הקשר צריך להיות כזה שיכול לעמוד לאורך זמן ללא קשר לכוונת הקושר ומה יקרה בפועל. אולי יש שיטות שלא, אבל ככל שאני זוכר זוהי התפיסה המקובלת.
הדברים הם ודאי לא כך. קשר של קיימא הוא ודאי קשור בדעת הקושר שיהיה לתמיד ולא לזמן מוגבל. ואם אדם קשר לזמן מוגבל מראש – הוא התחייב רק מדרבנן. כך דעת כל הראשונים, בפרט רש"י לאורך קיא:-קיג. מזכיר בכמה מקומות שהקשר צריך להיות של קיימא והיינו שהאדם קושרו "לעולם". ושם הוא כותב בכמה מקומות שאין לו כוונה להתיר אותו ואם כוונתו לקשור על דעת שיעמוד לזמן מסויים הוא מתחייב רק מדרבנן. גדר כזה לא מצאנו בשאר מלאכות. שאם עשה מלאכה על דעת שתתקיים לזמן מוגבל הוא אינו מתחייב מדאורייתא – ברגע שנעשתה המלאכה בין שכיוון לזמן מוגבל – הוא חייב. בקושר רק אם קשר על דעת שיעמוד הקשר לעולם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer