לימוד דין ''קבוע''

תודה למענה
נניח אם כן שהייתה לחז"ל סברה לומר קבוע כמחצה על מחצה. מן הסתם אין זו סברה גמורה שהרי הם מרגישים צורך לדרוש את הדין הזה מפסוק.
אם כן יש לי שאלה אחרת: איך לומדים מדיני נפשות לכל התורה כולה? ניתן לפרוך "מה לדיני נפשות שיש בם דרישה וחקירה, לא ממיתים על פי רוב "קבוע", תומר לכל התורה כולה, שאין בה דרישה וחקירה? "
ואם כן לכל התורה כולה נשראנו עם הסברה הלא גמורה ללא דרשה מפסוק

על כך קשה לי לענות. נראה שלפחות אחרי הלימוד מהפסוק הם הבינו שהסברה כשלעצמה נכונה, ואם כן זו אינה קולא בנפשות אלא כלל הלכתי גורף. במילים אחרות, אם זה היה עיקרון הלכתי פורמלי שאינו מעוגן בהסתברות, אז היה מקום לומר שזו קולא בנפשות. אבל הם כנראה הבינו שיש כאן טענה הסתברותית, הגם שנדרש פסוק כדי להסיק אותה, ולכן אין לחלק בין נפשות לשאר הקשרים הלכתיים.

אם אני מבין טוב את ההצעה של הרב, יש כמה שלבים בדרשה הזאת:
1. סברה
2. החלת הסברה על דיני נפשות מכח דרשה על הפסוק "וקם לו וארב לו"
3. הבנה (מוטעת?) שהסברה המקורית כן הייתה התסברותית
4. הרחבת הדין לכל התורה כולה

האם לזה הרב מתכוון?

(חבל, המאמר של הרב דווקא שכנע אותי שדין קבוע אינו יכול להתפרש בכלים הסתברותים, וכדאי לחפש הסברים מסוג אחר – משפטיים למשל…)

קודם כל, האמת אף פעם אינה "חבל".
שנית, לא הבנתי את סעיף 3 שלך. הסברה אינה מוטעית.
ושלישית, כבר לא זוכר מה היה בטור ההוא, אבל הצעתי לדין קבוע גם הסברים סטטיסטיים (ולו רק מפני שדין קבוע נאמר רק על רוב דאיתא קמן והוא עצמו אינו הסתברותי). אבל גם אם ההסבר הוא משפטי ולא סטטיסטי, אם אינו פורמלי אלא יש בו היגיון (משפטי) עדיין נכון להרחיב אותו לתחומים אחרים.

דין קבוע אמנם נלמד מפסוק המדבר על נפשות, אבל הפטור בו הוא מגדרי "רוב" – כמו לדוגמה שאלמד דיני הבערה מהוספת שמן לחנוכיה [האם נחשב כהדליק את נר חנוכה או לא] לגדרי מבעיר בשבת שהיא מלאכה [לדעה אחת] שחייבים עליה סקילה , ונשאל איך אפשר ללמוד מחנוכה דרבנן למלאכות שבת, [אם אני זוכר טוב מדמים את הדברים, אבל העיקרון ברור ומצוי מאוד בסוגיות הש"ס ללמוד כללים באופן זה כשהנלמד לא נובע מתוך הנושא המלמד. [ואולי זו גם כוונת הרב]

על זה גופא הוא שאל: למה זה עיקרון כללי. הוא נאמר בנפשות, ועל ההרחבה ניתן לפרוך – מה לנפשות שכן מקילים בהם טובא מדין "והצילו העדה".

נראה לי להשיב בפשטות. ההקלות בדיני נפשות הן כאשר יש ספק האם הנאשם הוא אכן הרוצח, ובזה נאמר והצילו העדה להציל את זה שאולי זכאי. אבל אין שום היגיון לפטור רוצחים נאלחים בגלל סברא של והצילו העדה, כי אנחנו ממש לא רוצים להציל רוצחים. לכן אם לפי הכללים הרגילים האדם שזרק אבן לגו הוא נחשב רוצח (כי רובא ישראל) אז לא ייתכן לפטור אותו מדין והצילו העדה. אלא אם זהו דין כללי בתורה שכל קבוע כמחצה והפטור של הרוצח הזה אינו מצד והצילו העדה (אלא רק בעקיפין, לפי הכללים הרגילים הוא נחשב כמחצה על מחצה, ואז מגיע ידידנו והצילו העדה ומציל אותו כמו שמציל אחרים).

מאד לא סביר. והצילו העדה מדבר על מצבים שברור שהוא הרוצח.

האם תוכל לתת דוגמה למצב כזה? (ואז הצעתי תהיה מופרכת לגמרי ולא רק מאד לא סבירה). את מה שכתבתי שוהצילו עוסק כאשר עדיין ישנו ספק ובהקפדה מופלגת לברר כל צד זכות שישנו לא כתבתי מידיעה אלא רק מהפירוט שראיתי במשנה אחד דיני ממונות שההבדלים הם שנפשות בעשרים ושלושה ואין פותחים לחובה ואין מטין על פי אחד לחובה ואין מחזירים לחובה וכו'.

מה ההיגיון להציל מישהו שברור שהוא הרוצח? אם התורה לא רוצה שנהרוג רוצחים אז שלא תגיד להרוג רוצחים.

תוכל לראות סקירה כאן: https://asif.co.il/wpfb-file/avn-15-9-pdf/
למשל, בעדות מיוחדת אין ספק אמתי לגבי העובדות, ויש עוד.
ואם הולכים בנפשות אחר הרוב אז אין חשש אמתי לגבי ספק בעובדות. ובכל זאת בקבוע לא הולכים אחר הרוב.

אני רואה שאכן הצעתי מופרכת. את מה שכתבת בסוף דבריך "ובכל זאת בקבוע לא הולכים אחר הרוב" לא הבנתי מה באת לומר, הרי מזה הסקתי (לפי ההצעה שהופרכה) שדין קבוע לא יכול להיות מצד והצילו העדה להימנע מלסמוך על הרוב במקרה כזה ולהציל את הרוצח, אלא שזה דין כללי בתורה.

טענתי שגם במקרה של רוב יש ספק ובכל זאת הולכים אחריו. ההלכה לא מהססת לסמוך על רוב.

דברי הרב: "אבל גם אם ההסבר הוא משפטי ולא סטטיסטי, אם אינו פורמלי אלא יש בו היגיון (משפטי) עדיין נכון להרחיב אותו לתחומים אחרים."

על זה אני בדיוק שואל, ואני מפרט:

מה נפשך:

אם הסברה לא מספיק חזקה בפני עצמה, כלמר ללא פסוק, אז אין ללמוד אותה אלא:
– במקרה המתואר בפסוק
– ובמקרים שהם לא יותר מחודשים מהמקרה של הפסוק (אם יש כאלה)
לכן נלמד רק בדיני נפשות ובמקרים האחרים שיש בהם "והצילו" (אם היו כאלה)

אם הסברה מספיק חזקה ולא דורשת עיגון בפסוק, אז העובדה שהתורה בחרה להזכיר אותה דווקא בפסוק המדבר בדיני נפשות, שבהם יש "והצילו" מוכיחה אין לקיים את הסברה הזאת בדינים אחרים שאיו בהם "והצילו"

ועל כך אני עונה שוב: הסברה לא מספיקה כדי לחדש את הדין בלי פסוק. אבל אחרי הפסוק מבינים שזו אכן הסברה. ומכיוון שיש כאן סברה, ואני מבין שמהותה היא חידוש עקרוני בדיני רוב ולא דין הקלה בנפשות, אני מיישם אותה על כל שאר ההקשרים בהלכה.
אנחנו חוזרים על עצמנו. מיצינו.