למשמעותם של שירה, חסידות וספרות

הממ… אולי לא הסברתי את עצמי כראוי.
כשאני אומר "רגש" אני מתכוון לחוויה. חוויה יכולה להיות חוויה חושית במובן הפשוט (ראיה, נגיד), ויכולה להיות יותר "נפשית" (מוות של קרוב משפחה). כמו שראיה מלמדת אותי על האובייקטים הנחווים לי על ידה (לא ניתן לדעת מהו אדום באמת בלי לראות אותו, ולא יועילו כל ההגדרות, ההנהרות והמושגים המוגדרים שבעולם) ולא ניתן ללמוד עליהם מבלעדי חוש זה, כך מתקבל על הדעת לטעון שרגשות אחרים תופסים אובייקטים באופן שלא ניתן להיתפס אחרת (מחשבות ותובנות על המוות, למשל). כמובן, לאחר שאובייקטים אלו נתפסו, ניתן לנתח אותם ולהנהיר אותם, אך הגדרות והבהרות לא יועילו בהעדר הבסיס ההכרתי/חוויתי הראשוני.
נראה לי שיש כאן מעבר ליצירת תנאים בסיסיים לידע אלא חלק מתוכן הידע עצמו. אני מאמין שנסכים כי בראיית הצבע האדום יש אלמנט של לימוד על העולם.

ברור שנסכים. אבל מה לזה ולאקזיסטנציאליזם? החוויה כשלעצמה אין לה שום השלכה פילוסופית. כל מה שתתאר לגביה ישתייך לעולם התופעות. נסה להסיק משהו על העולם מחוויית הצבע האדום כשלעצמה? לדעתי מאומה.
כל דיון פילוסופי מלווה בהבנה שמתרחשת בתוכנו, אבל זה לא נוטל חלק בדיון אלא מלווה אותו במקביל. זה כשלעצמו לא נושא לדיון.

היסק הוא דדוקטיבי אנליטי, אני דיברתי על קבלת מידע באופן הכרתי סינתטי. יתכן שהחוויה החושית מוגבלת לעולם התופעות אבל ההכרה האנושית לא מוגבלת לעולם התופעות בלבד אלא היא חודרת עד חומרם של המושגים (זהו בעיני עיקר החידוש של החשיבה הסינתטית). ע"פ זה, נראה לי, החוויה היא עיקר הפילוסופיה, ההיסק והדדוקציה תמיד יגיעו לאחר עולם המושגים המוכר ועל בסיסו.

כעת, אם המושג טקסט מסוים יוצר אצל האדם תפיסה של מושג כלשהו באופן בהיר, לא יהיה מוגזם בעיני לטעון שהוא למד את המושג מהטקסט (או מהכותב רח"ל). ובוודאי שנראה קריאת טקסטים מסוג זה כבעלי חשיבות עצמית (לא תרפויטית) וכחלק מהתהליך הפילוסופי (באיזשהו מובן)

(באמת שאינני יודע מה לזה ולאקזיסטנציאליזם)

השאלה עלתה בזמן שמתנהל דיון על האקזיסטנציאליזם, ולכן חשבתי שאתה מציע כאן פתרון לזה.

לעצם טענותיך, על כך דיברתי בעצמי בפוסטים על שירה. יותר מזה, כתבתי שם שיש דרך להעביר תובנות במישור הפילוסופי בדרך של שירה (ולא רק את החוויה לגבי חומרם של מושגים).