מאמר תמוה בחזל

לילינבלום מציע שדרשות חז"ל היו מעין אתגר חשיבה בבית המדרש,כמו חידון תנ"ך סופר יצירתי,או כמו להטוטנות לשון של משוררים אד הוק. כך,עלתה שאלה מהרב מניין לתחה"מ מן התורה,והחכמים שומעי לקחו החלו לנביא סימוכין יצירתיים מהידע שלהם בתנ"ך. וכמו שגורי טורפים מתאבקים זה עם זה במשחק שנועד לשכלל יכולות ציד לכשיגדלו,כך,להבדיל, היו חכמי ישראל מתנצלים זה עם זה כדי לתחזק את הזכרון ולשפר יכולות אסוציאטיביות.

*להביא (ולא;לנביא)
*מתנצחים(ולא;מתנצלים)

כשקראתי רמב"ם ואברבנאל בנושא התחושה הייתה שהם לא ממש התרשמו מההוכחות הללו וזו הסיבה שמיקדו את עיקר נימוקם לתחית המתים מן התורה בספר דניאל פרק יב (אם כי לדעתי יש גם מזמורי תהילים שההשקפה בדבר סוג כלשהו של חיים אחרי המוות משתקפת מהם די בבירור).

בכלל, נראה שלראשונים היתה הרבה פחות בעיה לחלוק על מדרשי אגדה והם לא ניסו להעמיד עליהם את שיטותיהם התאולוגיות, בעוד שהיום בתודעת הכלל הדברים קבלו מעמד כמעט מקודש של מעין תורה שבכתב. אם מישהו מעז לומר שמדרש כזה או אחר אינה סיבה מספיק משכנעת לקבלת תפיסת עולם כלשהי הוא מיד מתויג ככופר במקרה הטוב או קראי במקרה הגרוע. אך אליה וקוץ בה – הדבר מביא להגחכת התורה בעיני הציבור שאחרת עשוי היה להתעניין בשאלת אמיתותה.

למשל המדרש שעליו חובבי הפולחן בקבר רשב"י בל"ג בעומר אוהבים להתבסס: "אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים."

ולגבי עצם השאלה האינטלקטואלית עובדתית האם תהיה תחית המתים, התשובה תלויה בשאלה עד כמה אמון אנו נותנים בקדמות דניאל. לדעתי אפשר להראות שהוא קדום מספיק (היינו קודם החשמונאים לכל הפחות) ולכן הנבואות היורדות לרזולוציה של פרטים על גבי פרטים שנאמרות בפרק יא והתגשמו במדויק מצדיקות את מתן האמון בכך שמה שנאמר לגבי העתיד בהמשך החזיון בפרק יב – אמיתי גם הוא.

קופנהגן,
שאלות עובדתיות אינן ענין לאמונה אלא למעשה (תהיה תחיית המתים או לא תהיה). שאלה של אמונה היא האם ריבונו של עולם יכול להחיות מתים ודומני שגם הרב מודה שהוא יכול. אנו מתפללים מחיה המתים כי אנו מאמינים שרחמיו של הבורא יביאו לתחיית המתים ("מחיה מתים ברחמים רבים" – סיבה מוסרית). לתלות את שאלת תחיית המתים בשאלת קדמותו של דניאל נשמע לי מוזר (מה לי אם הוא מוקדם, מה לי אם הוא מאוחר?).

בקשר לדרשות אפשר לומר שכגודל השאלה מספר התשובות (אלא אם ישכנעו אותי שמדובר בדינים שונים).

בס"ד ט"ז בשבט ע"ט

תחיית המתים מבוארת לא רק בדניאל יב (שהזכירו ידידנו 'קופנהגן') אלא גם בתהלים קד:: 'תסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה'. ובישעיהו כו: 'יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל ארת טחיך וארץ רפאים תפיל'.

תחייה של מת אירעה כבר ע"י אלישע שהחיה את בן השונמית, ואף לגבי אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, מנבא מלאכי שישוב 'לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

וסברא היא: המיתה אינה אלא גזירה שנגזרה על האנושות בחטאו של אדם הראשון, וכשיתוקן חטא זה – תתבטל הגזירה ויתקיים 'בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".

תקווה זו נרמזה גם בתורה, דווקא בפסוק הפסימי לכאורה, המדבר על מותו של משה שיביא
בעקבותיו להדרדרות רוחנית של העם – כאן רמזה התורה באמצעות המידה של 'מקרא נדרש לפניו ולאחריו' ואילך), שעל פיה נדרשת המילה 'וקם' לפניה – 'הנך שוכב עם אבתיך וקם' וגם לאחריה: 'וקם העם הזה…'

בשיא הנפילה רמוז כבר הפתח לתקווה, וכך דרשו על הפסוק הנורא: 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', שניתו לדוש את 'קום' גם לאחריו: 'נפלה לא תוסיף. קום בתולת ישראל', אף כאן הופכת הדרשה את הפורענות הקשה לתקווה!

בברכה, ש"צ לוינגר

על דרשות מסוג זה ראו במאמרו של פרופ' שמחה קוגוט, "מקרא נדרש לפניו ולאחריו" – בחינה לשונית של מדרשי קריאה כפולה, וזיקתם לפיסוק הטעמים', ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ב, עמ' 697-706)

לא ירדתי לסוף דעתך בנוגע לאבחנה בין שאלות על בורא העולם לשאלות על מה יקרה בעתיד. שתיהן הרי עוסקות בעובדות על המציאות. בשתיהן אתה שואל, האם המציאות היא כך, או שמא אחרת.

מסכים שהסיבה המוסרית עשויה לתת משקל אפריורי מסוים ל*אפשרות* שתהיה תחית מתים אך היא אינה מספיקה כשלעצמה כדי *להוכיח* שדבר פנטסטי מסוג זה יקרה. אולי יש עולם הבא מסוג אחר, אולי עולם הנשמות, אולי התאחדות עם בודהה, ואולי, כפי שמאמינים הפאגנים, גלגולי נשמות, ואולי כל השכר והעונש ניתנים בעולם הזה אף כי לנו מספיק מידע שמסביר 'מדוע דרך רשעים צלחה', כפי ששואל ירמיה. בשביל להיות מסוגלים לקבוע מהי האמת בנושאים עמומים מסוג זה אתה צריך התגלות. וזה מה שקרה בספר דניאל.

כבר ציינתי מה הנפק"מ בשאלת קדמות דניאל או איחורו לגבי הראיה האינטלקטואלית לתחית המתים. האם הדבר עד כדי כך אינו מובן? אצטט:

"לדעתי אפשר להראות שהוא קדום מספיק (היינו קודם החשמונאים לכל הפחות) ולכן הנבואות היורדות לרזולוציה של פרטים על גבי פרטים שנאמרות בפרק יא והתגשמו במדויק מצדיקות את מתן האמון בכך שמה שנאמר לגבי העתיד בהמשך החזיון בפרק יב – אמיתי גם הוא."

בתעניות היו יוצאים אחר התפילה ברחוב העיר להתפלל בבית הקברות, והגמ' (תענית טז,א מביאה שתי דיעות באשר לטעם: 'ולמה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד אמר: "הרי אנו חשובים לפניך כמתים", וחד אמר: "כדי שיבקשו מתים עלינו רחמים".. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי גויים' [ששייך רק הטעם הראשון].

כטעם השני נקט רבא (סוטה לד,ב: ': 'מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים'. וביארו התוספות (שם ד"ה אבותי) שאין כאן דיבור ישיר אל המתים, אלא 'דע"י תפילה שזה מתפלל – מודיעין להם שכך נתפלל'.

בברכה, ש"צ לוינגר

בתגובתי 'מקרא נדרש לפניו וולאחריו – התקוה הצומחת מתוך הפורענות'

פיסקה 3, שורה 2:
… תתבטל הגזירה, ויתקיים: 'בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים' (ישעיהו כה,ח)

בס"ד י"ז בשבט ע"ט

לקופנהגן – שלום רב,

אינני מבין למה יצא קצפך על גלגול הנשמות? הרי בתחיית המתים (הנזכרת בפירוש בתהלים קד: 'תסף רוחם יעועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון', בישעיהו כו: 'הקיצו ורננו שכני עפר' ובדניאל יב: 'ורבים מישני אדמת עפר יקיצו') חוזרת הנפש בעצם לגוף חדש, שהרי הגוף הראשון כבר כלה והתפזר. מה, איפוא, ההבדל בין 'תחייה' ל'גלגול'?

מצב הדומה לגלגול בבעל חיים, מתואר בדניאל פרק ד שם מסופר שנבוכדנאצר הפך למשך שבע שנים לחיה כעונש על גאוותו?

אף משהו מעין הגלגול החלקי (מה שנקרא כמדומני 'ניצוץ') שרוח של אדם שנסתלק מן העולם שורה על אדם ומשפיעה עליו – מתואר במלכים א פרק כב על רוח היוצא לפתות את נביאי השקר כדי שיסיתו את אחאב לצאת למלחמה שיפול בה (ולפי מדרש חז"ל היתה זו רוחו של נבות היזרעאלי). אף אלישע מבקש מאליהו

ואולי גם בקשתו של אלישע מאליהו: ויהי נא ברוחך פי שנים אלי' (מחלכים ב פרק ב), ניתנת להתפרש כבקשה שרוחו של אליהו תמשיך ללוותו 'יתיר מבחיוהי'

סקירה ממצה על הדיעות השונות במקורות היהדות בשאלת גלגול הנשמות, במאמרו של ד"ר דורון דנינו, 'אמונת גלגול הנשמות ביהדות', שקישור אליו מופיע בויקיפדיה ערך 'גלגול נשמות'. שם צויין גם ספר שלם שכתב ד"ר דנינו על הויכוח על הגלגול בונציה, אמשטרדם והמבורג במאה ה-17.,ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

בברכה, ש"צ לוינגר

לוינגר,

הכנסת משלך לגמרא את המילים "להתפלל בבית הקברות" – שאינן מופיעות בה. זו קריאה בוודאי אנאכרוניסטית, שהרי הגמרא נותנת טעם לדבר: ההפנמה שאנו חשובים כמתים, ויש אומרים כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים.

"פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא: חד אמר בהרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי עכו"ם."

הגמרא מסיקה שאפשר לפי הדעה הראשונה ללכת לקברי גויים, והרמב"ם ושו"ע פסקו כמותה מאותו נימוק. כלומר לפי דבריך היה נראה שהגמרא מעודדת תפילה בקברי גויים. שהרי זהו כל האיכא בנייהו.

הבעיה אינה דווקא עם אמונת גלגול כשלעצמה אלא עצם המחלה שהאמונה הזו מצביעה עליה כתסמין: המצאות שונות ומשונות מתקבלות בדחילו ורחימו כתורה מסיני ללא ביקורת. לא זו הייתה דרכה של תורה שניתנה מסיני.

אין כאן המקום לדון בשאלת האפשרות הלוגית והמטאפיסית של גלגול. הדברים היו מצריכים דיון בשאלה כיצד נשמרת זהות ה'אני' לאורך זמן, והאם תחית המתים משמעה שמוכרח להתקיים רצף סיבתי מסוים בין הגוף הקודם לזה המחודש. הבעיות עשויות אומנם לערער אפילו על עצם האפשרות המטאפיסית של גלגול. אך גם אם לא, יש הרי אינספור אפשרויות שונות ומשונות שניתן לדמיין מה יכול להיות, ורק מכיוון שהדבר אפשרי אינו מהווה כשלעצמו כל ראיה לאמיתותו (למעט אפשרותו של האל בהתאם לראיה האונטולוגית). השאלה אינה מה אפשרי אלא רק: מה אמיתי.

נבוכדנצאר לא הפך לחיה אלא השתגע והושפל והתנהג כמו חיה.

הרוח שפתתה את נבות הייתה בפשטות חלק מצבא השמים:

וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְהוָה רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

אותו צבא שמים שאליו פנה ה' בשעת הבריאה במשפט "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

לא הייתי לוקח אגדתא יצירתית נחמדה על נקמה אישית וסגירת חשבון שגם לפיה אין כאן עניין של גלגול אלא רק יצירת אשליה בתודעת נביאי השקר (כי מדובר ברוח שקר בנביאים רבים ולא בהתלבשות פרסונלית בגוף כלשהו) כדי לבסס עליה תפיסת עולם.