מגו – כח הטענה
קראתי במאמר שלך על מגו כח הטענה, שהשאלה מתי המגו הוא מכח אומדנא ומתי הוא מכח הטענה זה תלוי האם הבעיה של הנתבע היא ריעותא שיש בטענתו, כך שהמוחזקות שלו לא מועילה שלגבי זה המגו מועיל מכח אומדנא שמסירה את הריעותא שבטענתו, או שהבעיה היא שהנתבע יצר אצל התובע מוחזקות וכדו’ שמחייבת אותו להביא ראיה, שלגבי זה מועיל המגו ככח הטענה להסיר את המוחזקות של התובע שהיא לא מוחלטת מאחר שהוא יכל לטעון טענה בה לא היה לתובע את המוחזקות.
שאלתי היא, שהרי המקרה שאדם טוען פרעתי שנאמן במגו דמזוייף, זהו אחד המקרים שמוכיחים את הרעיון של כח הטענה, כי לטעון מזוייף זה העזה וגם כי טענינן ליתומים פרעתי במגו דמזוייף שלא שייך כאן אומדנא, אבל לכאורה כאן הבעיה היא ריעותא בטענה שלו שלא יכול לטעון פרעתי כי שטרך בידי מאי בעית, ואין כאן בעיה של יצירת מוחזקות לכאורה, אז מה יועיל כאן כח הטענה?
בטענת פרוע נוצרת מוחזקות של בעל השטר (גם מפני שהוא כגבוי וגם מפני שכעת העובדה היא שהייתה הלוואה והלווה מתגונן בטענת פרוע. לכן נטל הראיה עליו). המיגו יכול לשנות זאת.
לגבי היתומים, אני לא מסכים לטענת האחרונים שזה מוכיח שהמיגו הוא כוח טענה. גם אם המיגו היה מה לי לשקר, אפשר לומר שהאבא היה נאמן בו וממילא מעבירים זאת ליתומים מדין טענינן.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer