מדוע חשוב ללמוד גמרא?

אני לא מבין מה ענה הרב בתשובה ב'.
הבן אדם שאל מדוע לומדים, והרב ענה שיש ערך בלימוד עצמו. הרי זו בדיוק השאלה: מהו אותו ערך?

ראשית, כן הסברתי. כתבתי שהלימוד הוא הדבקות בקב"ה (ראה נפש החיים שער ד, ובתניא פ"ד-ה).
אפרט יותר.
כאשר אתה שואל מהו הערך במעשה X אתה מניח שיש נימוק יסודי יותר, Y, שמסביר אותו. וכשאשאל אותך מה הערך של Y, ולאחר מכן אמשיך לשאול כל הזמן, היכן זה ייעצר? במקום שהוא הערך היסודי ביותר שבעצמו לא זוקק הסבר. אגב, לפי לייבוביץ זו ההגדרה של ערך (שאין לו הסבר מחוצה לו).
טענתי היא שלימוד תורה הוא הערך היסודי ביותר שמסביר דברים אחרים. לכן לו עצמו לא יכול להיות הסבר מחוצה לו. קוב"ה ואורייתא חד, ולכן לימוד תורה הוא דבקות בה'.

סליחה, שוב לא הבנתי. אמרת גם שיש הסבר (דבקות בה' ) וגם שאין הסבר מחוצה לו.
יש כאן שני הסברים?
ואם הערך של לימוד התורה הוא דבקות, כיצד הדבר מושג על ידי לימוד, זה נשמע הסבר מיסטי ועמום למדיי, בטח לא יחובב על תיכוניסטים. וגם מצוות תפילין מביאה לדביקות בה' אז מה מיוחד בת"ת?

ללמוד גמרא זה כמו להכין אוכל אתה משקיע זמן עבודה ומחשבה ואחכ מגיע החלק החשוב…

ויש שיסבירו שהלימוד הוא ההכנה ללידה 9 חודשים העובר מתפתח ואח"כ יוצא מבושל…
מסקנה מי שזה לא מיסתדר לו שיקנה אוכל מוכן או שילך לאם פונדקאית

דבקות אחי- זה רצון להבין את הבורא ולקיים מצוותיו ובשביל זה צריך ללמוד את דבריו

אתן דוגמה מהמוסר. כשתשאל אותי מה הערך בחיי אדם, מה עלי לענות? או לחלופין, מה הערך בשמירה על רכוש הזולת? מה שאוכל לומר הוא שחיי אדם הם הרמה המוסרית החשובה ביותר. זה לא הסבר אלא הגדרה. לא העמדתי את ערך חיי אדם על הערך ששמו מוסר. מוסר אינו ערך אלא הציר שבו מודדים ערכים.
כך גם לגבי לימוד תורה. מה שאמרתי הוא שזו הדבקות בה' ברמה הגבוהה ביותר. דבקות בה' היא הציר שעליו מודדים ערכים דתיים, וכשאני אומר שהלימוד הוא הדבקות הגבוהה בה' אמרתי שזה ערך היסוד הדתי, כלומר שאי אפשר להעמיד אותו על משהו שמחוצה לו.

לשון אחר, הקב"ה ורצונו (=התורה) חד הם, ולכן לימוד תורה הוא דבקות בה'. אין כאן העמדה של ערך אחד (לימוד תורה) על אחר (דבקות בה'). זוהי זהות ולא העמדה.

זה נראה לך הסבר מיסטי כי אתה מניח שדבקות בה' היא חוויה. אבל בנפה"ח הסביר שהלימוד אינו אמצעי לדבקות אלא הוא הדבקות עצמה. זה בניגוד לחסידות שתופסים את הדבקות כחוויה רליגיוזית, והלימוד הוא אמצעי לחוויית דבקות. כאמור, לשיטתי (בעקבות נפה"ח) זה לא הסבר אלא זהות. לכן אין כאן שום מיסטיקה. הלוגיקה היא הבאה: הקב"ה = תורה (הוא ורצונו חד. היא הביטוי לו ולרצונו). לכן עיסוק בתורה = דבקות בה'.

הבנתי, תודה.
אגב, למה אנחנו בטוחים שלתלמוד תורה יש ערך יותר משאר המצוות, לא כמותית כי ת"ת כנגד כולם, אלא איכותית (בתפילין אנחנו מסתפקים בזה שזה רצון ה' וזכר ליציאת מצרים, גם אם למישהו זה לא מזכיר כלום, אז למה בתלמוד תורה לא נסתפק שזו מצווה וזה יוביל לידיעת ההלכה, מה שנראה באמת כיסודה של מצווה זה ע' עזרא) אולי בגלל שזו מצווה שמשקיעים בה שנים? האם לא ראוי לעדכן גישה זו ולרזות גם ממנה? על מה היא מתבססת?

לימוד תורה אינו אמצעי כדי לדעת הלכה או מה לעשות. זה ערך לעצמו. יש לכך כמה וכמה ראיות. ראה רש"י בתחילת בחוקותי שמבחין בין עשיית מצוות ללימוד כדי לעשות לעמל תורה כשלעצמו. ראינ נוספת היא מכך שנשים חייבות בברכת התורה (כפי שפסק שו"ע), והקשה המג"א והמ"ב מדוע הן חייבות הרי הן פטורות ממצוות תלמוד תורה. ותירצו שהן חייבות ללמוד את המצוות שנוגעות אליהן. רואים מכאן שחיוב ללמוד את המצוות שנוגעות אליך זה נקרא להיות פטור מתלמוד תורה.
הראיה הכי גדולה היא בן סורר ומורה, שלפחות לדעה תנאית אחת לא היה ולא עתיד להיות, ובכל זאת הוא חלק ממצוות תלמוד תורה. ראה מאמרו של ר' ישראל מסלנט (באוסף מאמריו שיצאו בספריית דורות) שנקרא חוק ומשפט.

נו אז נסתפק בכך שזו מצווה מתרי"ג.

ממש לא מצוה מהתרי"ג. לצאת ידי חובת המצווה די לנו בפרק בבוקר ובערב (ראה רא"ש ובמפרש נדרים ז ע"א ועוד). כל מה שמעבר לזה הוא לכל היותר מצוה קיומית לרא"ש (ולר"ן תוצאה של דרשה). לכן המצוה שבזה היא ללא משמעות מיוחדת, ודווקא העניין המהותי הוא החשוב. ראה בסוף מאמרי על הסברות:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99/
ראה גם בשיעור המצולם כאן:

הרב לי נראה שזה מצווה מהתרי"ג על דרך "דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" ומ"ולדבקה בו".

http://wikivort.co.il/view.php?vort=1454

וגם אם לא נמנה בתכל"ס יש שכר על הלימוד כפי : "והאמר מר גדול למוד תורה שמביא לידי מעשה". כך שהשכר על כל מצווה נכנס במצווה עצמה שידע וקיים. וכאן אנחנו למעשה נכנסים לבעיה קטנה שאתה עדיין הולך בקו אחד עם האומר על מצוות בן סורר ומורה שלא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר, אבל מכאן יוצא שלא תקבל שכר כי זה לא יביא לעשייה כי אין דבר כזה. וד"ל.

מר אמר על כל לימוד תורה ולא רק על המצוות – דרוש מזה- שכל דבר קדושה שלמדת בין אם זה מצווה ובין אם זה הלכה , דין , מעשה אבות, סיפורי אבות, משלים, דברי חכמה, היסטורית אבותינו, דרך ארץ ונימוסים…. הכל בגדר לימוד תורה.

אם יורשה להוסיף דברים מפי פרופ' יהודה ליבס,חתן פרס ישראל לקבלה:

"כדאי ללמוד תלמוד

לכל מי שאני אוהב והוא מעוניין לשמוע לעצתי, ממליץ אני בכל לב על לימוד התלמוד. אך לא מן הטעמים שהובאו כבר באתר. לא בגלל שהדבר יעזור להתמצא בעולמנו הפוליטי והתרבותי, ואף לא בשביל 'להשתית עליו את התרבות', כי אינני אוהב כלל את המושג/המוסד 'תרבות', ואינני נמנה על 'צרכניה', וגם חרד אני קצת ממה שצפוי לתלמוד מידיה של אותה תרבות. סיבת ההמלצה איננה גם משום היותו של התלמוד אזרח מכובד ב'ארון הספרים היהודי'. אף לקהל חסידיו של אותו ארון אינני משתייך, והוא דומה בעיני לארון קבורה מקושט, שבתוכו מבקשים להניח את תורת החיים, ספר הספרים של עם הספר, בדמות איברים מיוחסים בעלי גושפנקא רשמית. מבין אני ללבותיהם של מי שנבהלים מרצון המחנכים להעמיס עליהם ארון כזה, והתלמוד בשבילי אף אינו כלל ספר בארון. אליבא דאמת, מאות שנים חי התלמוד ונוצר בלא להיכתב, כשהוא שוכן כולו במוחם החי של יוצריו ולומדיו, ואופיו זה עדיין ניכר בו בכל דף.
אני ממליץ כי התלמוד הוא מדהים, ואין בעיני דבר יפה ומענג ממנו, ובו אפשר למצוא ניחומים לעת זקנה, זקנת הפרט וזקנת העם. זה עושר עצום השמור לבעליו לרעתו, ואני משתמש במליצה זו לא בדרך השגורה אלא לפי פשוטה המקראי: עושר שמוסיף ותומך באדם גם כשמגיעים ומתרגשים עליו ימי הרעה והזקנה, כשדומה שאינו יודע עוד מה הוא ומה יעשה בעולמו, ככתוב: לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי (שמעתי פעם מן המשוררת הירושלמית רבקה מרים, בתו של סופר היידיש לייב רוכמן, שמצאה פעם את אביה מייבב בבכי. שאלה: אבא מה קרה? וענה לה [וביידיש זה נשמע אפילו עוד יותר עצוב]: עלה פתאם על דעתי: אוי, מה עושה עם הארץ לעת זקנה?!). 'בעליו' של אותו עושר היננו אנחנו, ואין בלתנו, זה הספר שבו השקיעו אבותינו את חייהם. גויים רבים ועצומים עשויים ללמוד מקרא, ומעטים מאוד יתקשרו לתלמוד, שהוא דבר (כתבתי קודם 'יצירה' והתחרטתי, בשם חניטות מסוימת שעולה מן המושג) מופלא שאין לו בתרבויות העולם לא אח ולא רע.
לא אוכל להסביר מראש את סוד קסמו של התלמוד, לשם כך צריך לטעום. והאמת, חוששני שגם רבים מן הלומדים הוותיקים לא יבינו על מה אני מדבר, כי הורגלו לא לראות בתלמוד דבר יפה, אלא קושי שיש להתגבר עליו (קושי שלדעתי נוצר בעיקרו על ידי מי שמחפשים בו מה שאין בו), או, גרוע מזה, קרדום לחפור בו: לשם פסיקת הלכה בלבד או לשם העלאת 'שיטות' מחשבה, וכיו"ב. יתר על כן. לעיתים קורה שאותם שאינם מכירים במציאות הקסם שבפשטות התלמוד, אף הורסים אותו בכוונה, בהוציאם את הפשטות מפשוטה, וכך אובד מראש אותו קסם מן הלומד בתיווכם.
לגבי מהותו של קסם זה בעיני, אנסה בכל זאת לתת כאן רמז: בתלמוד אנו שומעים את קולם של אנשים חכמים ונבונים, אך גם ישירים וראשוניים (פרימיטיביים בלע"ז), המחוברים ישירות לעצמם, לעמם, לתורתם ולאלוהיהם. הם משלבים תחכום אינטלקטואלי עם ישירות פרימיטיבית שאין למעלה (ולמטה) ממנה. מדברים הם בלשון פשוטה ועממית, בניב המדובר בפרובינציה נידחת של הממלכות הפרסית והביזנטינית (עבורנו דווקא זה יוצר אומנם קושי מסוים), ואומרים בפשטות ובישירות את הדברים העזים והמופלאים ביותר, מתוך הכרת ערך עצמית עצומה, אך אגבית ומובנית מאיליה. בדבריהם ובאישיותם משתלבים יחד הלכה ומחשבה אגדה מיתוס ומוסר, עד שכמעט אין להפריד בין התחומים. נכון שלעתים קרובות עולמם של אותם אנשים רחוק מן המקובל היום, אך דווקא לכן מוצא אני בלימוד זה חירות ושחרור. פתאום קורצים לאדם גם אפשרויות אחרות ועולמות אחרים, מעבר לחומת הטוטליטריזם של הפלורליזם ה(פוסט) מודרני.
אפשר שמשהו מכיוון דברי יובן בעזרת הדוגמה המפורסמת הבאה, שמקורה בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה, דף ז עמוד ב: 'אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא'.
תרגום: 'אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי. רבא ור' זירא עשו סעודת פורים יחדיו, השתכרו, קם רבא, ושחט את ר' זירא. למחרת ביקש רחמים עליו והחייהו. בשנה שלאחריה אמר לו: בו: יבוא נא (חברי), ונעשה סעודת פורים יחדיו. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס'.,
עכ"ל לשונו הזהב

בהמשך לאמור לעיל לגבי חיוב לימוד תורה לנשים, נתקלתי במקור בספרי שממנו משמע שיש חיוב לימוד תורה לנשים ממצוות "לעבדו בכל לבבכם":
בהצעת הספרי: "'ולעבדו בכל לבבכם'. יכול עבודה ממש?", הצעה שנשללת ותמורתה באות שתי אלטרנטיבות אחרות: "לעבדו – זה תלמוד", "לעבדו – זו תפילה".

לא הבנתי את הראיה. כיצד אתה רואה שיש חיוב על נשים? רואים כאן שיש חיוב ללמוד מעבר למצוות תלמוד תורה. זה נכון. אתה מניח שבמצווה זו ודאי נשים חייבות? אולי, ואולי לא. גם בתלמוד תורה עצמו הייתי מניח שהן חייבות.

התכוונתי שיש מצווה לעבוד את השם בכל לבבכם, המצווה הזאת מוטלת על נשים וגברים בשווה (כמו שאר מצוות עשה שאין הזמן גרמן). הספרי אומר שעבודת השם הזאת היא או תפילה או תלמוד תורה. לאפשרות השניה יש חיוב לימוד תורה לנשים.

כפי שכתבתי, זה לא נראה לי הכרחי. הרי גם מצוות תלמוד תורה הרגילה אינה זמן גרמה, ובכל זאת נשים פטורות. חז"ל כנראה הבינו מסברא שזה לא שייך בנשים (יש דרשות, אבל ברור שביסודן יש תפיסת עולם). אם כן, הוא הדין אפשר לומר במצוות "ולעבדו": או שנשים לא חייבות בה או שנשים לא חייבות בחלק התלמודי שבה, אלא כל אחד עובד את ה' לפי המתאים והשייך אליו.
כאמור, כן ניתן אולי ללמוד מכאן שיש עוד מצווה ללמוד כעבודת ה' מעבר למצוות תלמוד תורה. זה היה הבסיס לטענתי.