מזיק נהנה וחצי נזק

מצינו חצי נזק בנזקי שן. תוספות בבא קמא י״ז: דה נובר באשפה שכותב, ואעג דתנא צרורות דרגל אשמועינן צרורות דשן דלהנאתו קעביד, ע״כ.

א״כ הדרא קושייא לדוכתא, האם בכה״ג יכול הניזק לתבוע את המזיק את החצי השני מדין נהנה ?

צרורות דשן יש הנאה ממה שהבהמה עושה (נבירה באשפה), אבל מה שהוזק בצרורות אינו מהנה אותה.

מה עם כלב שאוכל כבשים ? זה שן משונה, דהיינו הוא נהנה אבל כיון שאין דרכו בכך לכן הוא משלם חצי נזק.

ובמקרה הזה חוזרת השאלה שבה פתחתי את השרשור הזה?

במקרה הזה הניזק יגבה חצי נזק מדין נזקים ושני שליש מהחצי השני מדין נהנה.
נכון או לא ?

מסברא נ״ל הגיוני, וגם מבחינת כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי

רצח
ח לשאול אותך עוד בהקשר זה, הרי יש דין של הגוזל את חבירו ובא אחר ואכל, שרצה מזה גובה ורצה מזה גובה. דהיינו שאם הנגזל משתלם מהגזלן, שוב האוכל אינו חייב לשלם למרות שהוא נהנה כי הרי הנגזל כבר קיבל את כספו.
ולכאורה יש לומר, שהרי הגזלן שילם את החוב שלו מצד גזילה כלומר מצד זה שהחסיר לחבירו ממון. ואילו האוכל חייב לחבירו כסף לא מצד זה שהחסיר לו אלא מצד זה שהוא קיבל הנאה. אז למה שתשלום הגזלן יפטר את תשלום הנהנה (הרי זה לא אותה סיבת החיוב בשניהם) ?

(לא מכיר מספיק את הסוגיות כדי לענות בעצמי…)

למה שני שליש? לא הבנתי. אכן נראה שישלם את הנזק וישלים עד גובה ההנאה.
גם בשאלה לגבי הגזל נראה שהדין הוא כך: האוכל חייב לשלם על הנאה ולגבי הנזק יכול לגבות מכל אחד מהם. אלא שכמו שבאדם אחד לא משלם נזק והנאה במקביל, גם בשני בני אדם אין היגיון שישלמו כפול. הניזק לא אמור לקבל יותר מגובה מה שהפסיד.
אמנם כעת יכול הגזלן ששילם לתבוע את האוכל שנהנה משלו. שהרי אם הגזלן שילם, אז האוכל נהנה מהגזלן (שהדבר נחשב שלו שכן הוא שילם עליו) ולא מהנגזל. לכן יש מקום לחייבו לשלם לגזלן את ההנאה. לפי זה בסוף האוכל תמיד חייב לשלם, שהרי הוא נהנה. והגזלן יכול להשתמש בתשלומי ההנאה כדי להשיב את הגזלה. ומדין שעבודא דר"נ יכול הנגזל לתבוע את האוכל ישירות. לפי זה כוונת הגמרא שאמרה שיכול לגבות מכל אחד מהם היא שאם האוכל ברח לחו"ל ואי אפשר לגבות ממנו, גובים מהגזלן.