מטפחת כתנאי לשופר

ייתכן שלדעת השו"ע אפשר להוציא בשתי דרכים, או בכוונה מפורשת על אדם מסוים (או כמה אנשים) או בכוונה להוציא את הציבור (שגם הוא בעצם יישות מסוימת), ואילו כוונה להוציא את הציבור למעט פלוני לא נכנסת בגדר אף אחת מהדרכים. אלא שצ"ע מניין שאי אפשר להוציא קבוצת אנשים לא מסוימת, ואולי אין כאן מספיק 'גמירות דעת' (במירכאות כי אני לא יודע אם זה ממש מקביל למונח הרגיל בדיני ממונות) כאשר אינו יודע כלל למי מתכוון.
(ותיתי לי שנשארה לי קצת יכולת בריסקאית)

מצאתי בחיפוש בפרוייקט השו"ת התייחסות מפורשת לנושא שלנו – מה'חשוקי חמד' (ר"י זילברשטיין):
חשוקי חמד ראש השנה דף כט עמוד א
הבעל תוקע הכריז, אני לא מוציא ידי חובה, מי שיש לו מכשיר טמא
שאלה באחת הבתי כנסיות הכריז הבעל תוקע קודם התקיעות, מי שיש לו מכשיר אלקטרוני טמא בכל צורה שהיא, אני לא מוציאו ידי חובה, וילך לבית הכנסת אחר לשמוע קול שופר, לאחר ההכרזה התחילה סערה בבית כנסת, שהיו שטענו שאף אחד אינו יוצא ידי חובה, וזאת על פי מה שכתב הרמ"א (סימן תקפא ס"א) וצריך הש"ץ להוציא כל אדם בתפילתו, ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו, וכן כתב המשנ"ב (סימן נג ס"ק נז) אם מכוין שלא להוציא השונא, גם אוהבים לא יצאו, על כן צריכים החזנים להיזהר בזה. ואולי גם בעניננו אם מכוין שלא להוציא אחד, גם מי שאין לו מכשיר טמא אינו יוצא.
אך מאידך יתכן שדברי הרמ"א אמורים כשיש לו שונא פרטי, ומכוין שלא להוציאו, אז גם שאר המתפללים אינם יוצאים, אבל אם מכוין שלא להוציא את משנאי ה', שיש בידם מכשיר טמא המחריב כל חלקה טובה, וכל גדולי ישראל אסרוהו, תבא עליו ברכה, וכל השאר יצאו ידי חובה?
תשובה בטעם הדבר שאם מכוין שלא להוציא השונא אף האוהב אינו יוצא, משמע מהחוות יאיר (סימן קפו ויבואר להלן) שהוא משום שהש"ץ הוא שלוחם של הקהל, וכיון שהקהל שלחו אותו להוציא את כל הקהל, ושליח ששינה מדעת משלחו שליחותו בטילה, וכעין זה אפשר לומר דהוי שליחות שבטלה מקצתה, וקיי"ל דבטלה כולה. וא"כ בשאלתנו אין שייך טעם זה, כי אנן סהדי שכל הקהל אינו חפץ שיהיו ביניהם אנשים כאלו, שיש להם מכשירים כאלו, וכל המחזיקים אותם, אינו אלא משום שאינם יכולים להתגבר על יצרם הרע, ואדרבה זה רצון כל הקהל, שלא להוציא אנשים כאלו ידי חובתם.
ובשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן לו) כתב דהטעם הוא על פי מה שכתב המג"א (סימן נג ס"ק כב) דצריך הש"ץ להסיר מלבו הקנאה בתפלתו לשונאיו. וכיון שמכוין שלא להוציא שונאיו, מוכח דאינו מסיר הקנאה מלבו, ופסול להיות ש"ץ. וטעם זה אינו שייך בעניננו כי הוא אינו שונא לאדם זה, אלא רק שונא שיש לו מכשיר כזה, שהקב"ה שונאו.
והנה בשו"ת שלמת חיים (סימן שמח) נשאל על בעל תוקע שהכריז שאינו מוציא את הנשים הלבושות בבגדי פריצות, אם יש לחוש לרמ"א (הנ"ל) שכל הקהל לא יצאו ידי חובה. והשיב שאין הדברים אמורים אלא על המחויבין, ונשים אינם חייבות בתקיעת שופר. ודבריו צריכים בירור, שמשמע מדבריו, שאם היו חייבים, לא היה יכול להתנות, ואולי כתב כן רק לרווחא דמילתא, אבל גם אם היו אנשים עוברים על הדת, שאר האנשים היו יוצאים ידי חובה.
וגדולה מזה כתב בחוות יאיר (סימן קפו הו"ד בשערי תשובה סימן תקפה סק"ה) בכפר שהיו בו י"ג בעלי בתים, ובהגיע ימים הנוראים לא היה להם בעל תוקע רק בריחוק ו' פרסאות, ומפני שהיה שעת חירום, לא רצה לבוא רק בשכר רב, ועמדו הבעלי בתים למנין אם יתנו לבעל תוקע מה שביקש, ואמרו ששה שיתנו, ושבעה אמרו כי אינם רוצים לפזר ממון כל כך כי הם עניים, ואלו ששה בעלי בתים אשר יראת שמים בלבם הסכימו ביניהם, שאם יתעקשו חבריהם יתנו לבדם את השכר לבעל תוקע, ויתנו עימו שלא יצאו בתקיעתם רק הם ולא חבריהם.
וכתב החוות יאיר שנראה פשוט דאם מתנים עם התוקע שיכווין שלא יצאו השבעה שלא שילמו בתקיעותיו, ודאי שלא יצאו ידי חובה, כיון שכיון שלא להוציאם, ומותר להם להתנות כן, כי אינם מחויבים להעמיד תוקע לחבריהם, ואדרבה אם יעבור על התנאי ויכווין להוציא את השבעה שלא שילמו, כל השומעים לא יצאו, דנקרא התוקע שליח כמו ש"ץ, ושליח ששינה מדעת משלחו בטל שליחתו.
ואם יש שאלה אם יפה וכהוגן עשו בזה, שהתנו שלא להוציא את מי שלא שילם, אם המסרבים שלא כדין עשו שסירבו לשלם, המתנים כדין וכדת עשו, ואין בזה משום מדת סדום, וגם כי ראוי לדון כך מפני תיקון עולם, שאם לא כן יפרשו כמה וכמה מן הציבור בשכירות חזן ובעל תוקע לימים נוראים ויסמכו על יראי ה' שמכל מקום ישכירו הם.
ואם כן אם בעבור ממון, מותר להתנות שלא להוציא את אלו שלא שילמו, מפני תיקון העולם, כל שכן בעניננו שאין לך תיקון העולם גדול מזה, לאסור מכשירים אלו, שהבעל תוקע עשה כדין, וכולם יצאו ידי חובה, חוץ מבעלי מכשירים אלו.

ותיתי לי…

לא הבנתי מה בכך שאינו ש"צ. איפה מצאנו שצריך להיות ש"צ כדי להוציא יד"ח?

לרב:
למה אתה מזלזל בתקנה של אותו בית כנסת?

אני מכיר את הגישה שלך, אבל אשמח לנימוק.

אני נוהג לזלזל בשטויות. כל אחד והטיקים שלו.
לא די להם בתקנה החשובה להוסיף שוונץ מעבר לפאה, עד שהחליטו גם לא להוציא ידי חובה את מי שנוהג כך.
זה מזכיר לי את הסיפור על השאג"א שהגיע לקניגסברג לכהן פאר כרבה, וכשהגיע ביקש שיביאו לו את פנקס הקהילה. הביאו לו וכתב שם את עשרת הדיברות. לתמיהתם הסביר ואמר ולוואי שתקפידו על עשרת הדיברות כשם שאתם מקפידים על התקנות השרירותיות שהחלטתם עליהן בקהילה.
יש אנשים שאין להם דברים חשובים בחיים, ולכן הם חייבים למצוא לעצמם עיקרי אמונה שעליהם יש ליהרג ולא לעבור, כמו שוונץ מעל הפאה וכדומה. אני בטוח שבאותה קהילה לא נכשל אף אחד בלשון הרע, ביטול תורה, בין אדם לחברו וכדומה. לא נותר להם אלא השוונץ… אשריכם ישראל ואשרי מי שבא לכאן ושוונצו בראשו.

לישי:
הפסול של ש"צ שאינו מכוין להוציא את כולם יד"ח הוא מטעם שאינו ראוי, או מטעם שמשנה מדעת שולחיו וכנ"ל.
בימינו שהש"צ אינו מוציא את העם יד"ח,שכן כולנו בקיאים, כתבו הפוסקים שאין להקפיד בדבר, חוץ מתפילת מוסף של ר"ה, שכן יש לתקוע על סדר מלכויות זכרונות שופרות של חזרת הש"צ, ולא סתם מאה קולות – ראה ערוך השולחן בסי' תקפ"א.
ולגבי תקיעת שופר –
יש לומר שבשביל עצם יציאה יד"ח א"צ ל'תורת ש"צ'. האם נאמר שמי שבא לבית חולים לתקוע באופן פרטי לרעהו ששוכב שם, ומכוין בדווקא להוציא אותו ולא את זולתו – אינו ש"צ ואף אחד לא יצא יד"ח? לא. וודאי ששני הטעמים אינם שייכים כאן, ואף אם אינו ראוי, ואף אם אינו ש"צ, מוציא את מי שרוצה. וכדברים אלו כתוב בשערי תשובה בסי' תקפ"ה:

"ונפלאתי מאוד דמה ענין תוקע לשליחות, שהרי א"צ שיתקע כ"א בעצמו שנא' דשלוחו כמותו וכאילו תקע בעצמו, רק מצוה עליו לשמוע ואין חילוק בין אם עשאו שליח לתקוע לו או לא רק כשמכוין להוציאו וכמו ש"ץ דדעתיה אכ"ע, ואף שלא נעשה שלוחם לתקוע מ"מ כיון שהוא מכוין להוציא והם מתכוונים לצאת וא"כ מה איכפת לן במה שהתנו עמו שלא להוציא אלו ולא שייך בזה ביטול שליחות כלל ולאו מתורת שליחות אתינן עלה וקצרתי ". (ומה שנראה מדבריו כאילו הדבר תלוי בחקירה הידועה אם מצוות תקיעת שופר היא התקיעה או השמיעה, צ"ע, ואכמ"ל).

וצ"ע באמת כדבריך על הפוסקים שדנו בעניין וחששו שאם התוקע לא כיוון להוציא כולם – אף אחד לא יצא.
אולם עדיין יש לומר, שאם התוקע, וכל שכן השליח ציבור יכוונו שלא להוציא את כולם, אזי על כל פנים לא יצאו הציבור ידי חובת תקנת חז"ל לתקוע על סדר מלכויות זכרונות שופרות. כלומר, מצווה דאורייתא קיימו – אבל תקנת חז"ל- לא, וכסברת הערוך השולחן.

ולכן, האישה שבאה כנראה לשמוע את התקיעות דאורייתא, אין לה לחשוש.