מלתא דאיכא בק״ו טרח וכתב לה קרא

בקידושין ד: למעלה, אומרת הגמ׳ שבעקרון התורה לא כותבת דין שיוצא בק״ו, ואם היא כותבת אותו סימן שזה בא ללמד משהו אחר. ואז בא הגמ לומר איך זה מסתדר עם הכלל שמילאת דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא, כלומר מי אמר שזה בא ללמד משהו אחר אולי זה אותו דין אלא שטרחה בתורה לכתוב אותו. ואז משיבה הגמ שהכלל הזה אומרים אותו כשאין לנו תירוץ אחד, אבל אם יש תירוץ אחר כגון דין אחר ללמוד אז כן לומדים אותו. 
 
תמיהני, לפנינו שורות של חוסר ישירות אינטלקטואלית. אתה מודע שהתירוץ ״מילתא דאתיא בק״ו טרחה התורה לכתוב אותו״ הוא לא תירוץ נכון (אחרת היה אפשר לתרץ אותו גם כשהיה ניתן ללמוד דין אחר), ואתה בכל זאת משתמש בו במקומות שאתה לא רואה איזה דין אחר ניתן ללמוד ! זה מירפסן איגרא. למה לא להיות ישר ולהגיד פשוט ״התורה בא ללמד משהו אבל אני לא יודע מה״, ובמקום זאת להציג תשובה מופרכת שאומרת שהיא כתבה את הק״ו כך !!?