מסכת שבת מג א'

שלום הרב במסכת שבת דף מג עמוד א' – בתוספות דיבור המתחיל 'בעודן עליו' 
נראה שאפשר להבין את שיטתו של רבי שמעון בשתי דרכים:
מצד אחד אפשר להבין מהתוספות שרבי שמעון בכלל לא סובר דמיגו דאיתקצאי דבין השמשות יתקצאי לכולי יומא ולכם מתיר את השמן מן הנר שכבה.
מצד שני אפשר להבין שדעתו של רבי שמעון היא שהוא כן סובר דמיגו דאיתקצאי אלא שהוא מסייג את הכלל למקרים בהם לא הייתה כוונה לשימוש בחפץ לאחר שסיים את תפקידו.
 האם יש דרך להכריע מה דעתו של רבי שמעון בנושא הזה ?
ושאלה שניה –
כשרבי יצחק מתרץ את כל האני תיובתא ב'דשאני הכא דצריך למקומו' 
 נראה לי מוזר שההיתר שהוא נותן לאיסור הוא גופא האיסור .
כלומר אם האיסור הוא לעשות שימוש בכלי למען דבר שאינו ניטל , ההיתר הזה בכלל לא מתמודד עם הבעיה.
 שהרי בעצם בכל פעם שאני מרים איזה שהוא כלי בהיתר אני אוכל לעשות בו את גוף האיסור שבאנו לאסור.
אשמח להסבר גם בנושא הזה 
תודה