משנתך, וחינוך הילדים

איזה מקומות יש לדוג' ב1.?

אני לא מספיק מכיר את המפה, וזה גם משתנה עם הזמן. מבין הישיבות התיכוניות יש את מקור חיים, ובאפרת דומני שיש כמה רלוונטיות, ואולי גם הזורעים (לא מספיק מכיר. גילוי נאות: ראש הישיבה הוא ידידי, אם כי לא שותף להשקפותיי). בתי"ס יסודיים אני פחות מכיר אבל אני בטוח שיש אפילו יותר.

בס"ד כ"ח בטבת תשפ"א

לרמד"א – שלום רב,

והדרך הרביעית היא לתת חינוך פתוח באמת, הווה אומר: לא רק פתוח להשקפות ליברליות, אלא גם להשקפות פחות 'רזות'. אפשר להתווכח בכבוד בלי ללעוג ולזלזל 'בכל מה שזז' וד"ל.

שאלו פעם את הגרש"ז אויערבאך על שכן ת"ח שבניו עזבו את התורה, ולעומתו שכן שהא היה מיודעי התורה אך בניו יצאו תלמידי חכמים. והשיב הגרש"ז: בניו של הת"ח שמעו את אביהם מזלזל בתלמידי חכמים 'על ימין ועל שמאל' והם קלטו מסר שלתורה אין ערך, בעוד בניו של היהודי הפשוט קלטו כל הזמן יחס של כבוד לת"ח.

מי שנחשף מילדות לעולם תורני שיש בו גיוון של השקפות בתוך המסגרת של המחוייבות להלכה וליסודות האמונה – יבחר בדרכו הוא, וגם אם לא תהא זו דרכם של הוריו ומוריו – הרי יזכו ממנו ליחס מכבד.

בברכה, ש"}צ

פיסקה 2, שורה 2
… שכן שלא היה מיודעי התורה…

גם הרב שך הסביר שהבן שלו נהיה מיזרוחניק רחמנא ליצלן בגלל שלא שרו בבית זמירות שבת. ובעיניי זה כמו ההסבר שהמשיח לא בא בגלל שהמשמש של האדמור מקרעכצלך לא שם לו מספיק סוכר בכוס תה למתק הדינים. האמת היא הרבה יותר מגוונת וממש לא בהכרח קשורה להסברי האד הוק המצחיקים האלה. קודם צריך בדיקות סטטיסטיות ולא אנקדוטות ואז יש טעם בכלל לנסות לחשוב על הסברים. אחרת זה כמו שהרב מיכי אומר על לימוד מהתנך: מאנקדוטות כל אחד לומד תמיד בדיוק את מה שהוא כבר יודע. ברצוני אגב לעדכן אותך שהביקורת הכי הכי קשה על רבנים מזרמים אחרים היא בתוך היהדות הנאמנה ביותר פנימה. בחוג חזו"א קוטלים את ההלכה הר' שלמה זלמנאית ואת הגישה הבריסקאית, כל הליטאים קוטלים את החסידים, בתוך החסידים אני לא יודע אבל גם שם יש גאוות יחידה לא מבוטלת בכלל שמתורגמת בתורה לזלזול חד וברור בכל האחרים, כמעט כל החרדים קוטלים את רוב מוחלט של הרבנים המיזרחיסטים. ידיד טוב שלי הוא בן של חבר בביה"ד של העדה החרדית (הוא כבר לא חרדי) והוא גדל על זלזול בואכה לעג משונן לכמעט כל קבוצה שאני מכיר. התורמים של סאטמר דרשו למחוק אפילו איזכורים של הסטייפלר והרב שך הציונים (למשל בסיפור של ההערות על מהריט אלגאזי). הבעיה היא שאת הקטילות הכי מושחזות לא יפרסמו ביתד נאמן או בהמודיע אלא זה עובר בשיחות ומרב לתלמיד ומתבטא לפעמים גם בפורומים סגורים. אם תקרא פעם תמלולים מדויקים של ה"לשון הרע שיעור" של ר' אברהם יהושע מבריסק תראה מה זה זלזול שמכבד את עצמו. רק הדתיים הלאומיים המתנוצצים בשגב נשמתם העליונה מקפידים תמיד ללקלק לכולם (אם כי ככל שאני מצליח להתרשם אז עם הזמן תחושת הנחיתות הכללית נסוגה והשחזת הביקורת 'ימינה' עולה).

בס"ד כ"ח בטבת פ"א

ל-N – שלום רב,

יישר כוחך שהבאת את דברי הרב ש"ך על הערך החינוכי של זמירות השבת, שכן זה דבר ברור שכשחיי התורה כרוכים בחווייה שיש בה שמחה והתלהבות – יש בזה ערך חינוכי מאין כמוהו..

לגבי בנו ד"ר אפרים ש"ך, לדעתי דווקא הצליח חינוכו של הרב ש"ך. הוא העמיד לבנו דוגמה אישית של אהבת תורה והתמסרות תכונות שד"ר אפרים ש"ך יישם בחייו הן כלוחם באצ"ל והן כאיש חינוך בדרכה של הציונות הדתית. את אותה התלהבות שהנחיל הסטייפלר בזמירות השבת – אולי הנחיל הרב ש"ך בהתמסרותו לשקידת התורה.

הצלחה חינוכית לדעתי אינה דווקא כשהבו יוצא 'העתק הדבק' של אביו, אלא כשהוא מאמץ את תכונות האופי של אביו. שקדנות ויכולת ניתוח חריפה וביקורתית – יכולות להתפתח בכיוונים שונים, ואם הם נשארים בתוך המסגרת התורנית, גם אם באסכולה אחרת – הרי שיש לראות בכך הצלחה גדולה..

בברכה, ש"צ

לגבי הנטייה של חלק מהחרדים לזלזל באחרים. זו הבעיה עליה עמדתי. אם הבן מקבל את דרכו של האב – הרי קיבל. אבל הסכנה שבסוף מרוב זלזול – יתרגל הבן לזלזל בכל, ועלול ח"ו להגיע לא רק בת"ח בני דורנו, אלא גם ברבותינו הראשונים והאחרונים ואפילו בדברי חז"ל. השקפה לא בהכרח עוברת בירושה, אבל תכונות אופי עוברות גם עוברות., והסכנה לא קטנה שתכונת אופי שלילית של ציניות – תביא את נושאיה לבוז ח"ו גם להוריו ומוריו, ולכן אינני ממליץ להנחיל לבנים תכונה זו.

בס"ד כ"ח בטבת פ"א

נקודה נוספת שיכולה לעזור בחינוך, הוא להתייחס אל החניך, גם אם הוא ילד, כאל אדם מבוגר שאיתו ניתן לקיים שיח 'בגובה העיניים'. להתעניין במה שהוא מתעניין, ולהקשיב ברצינות למה שהוא מרגיש וחושב.

למבוגר יש יותר ידע וניסיון חיים, אך גם לצעיר יש יתרון, הן בידע חדיש והן בכיווני חשיבה מחודשים שיש בהם כדי לאתגר את מחשבתו של המבוגר. לא בכדי אמרו חכמים: 'הרבה קיבלתי מרבותיי, יותר מהם – מחבריי; יותר מכולם – מתלמידיי'.

ואחרי הכל יסוד גדול בחינוך הוא הסבלנות, וכדברי הרב זרב קרוב בשם הרצי"ה שאמר שיסודות החינוך הם שלושה: סבלנות, סבלנות וסבלנות 🙂

ויהי"ר שיקויים בנו: 'והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.

בברכה, ש"צ

יש לחנך לחשיבה ביקורתית. ודווקא מצבים דיסוננסים מועילים לכך.
אך בכל מקרה הרוב הוא עניין גנטי וחינוך מהבית.
אם ילד חונך להיגרר ולהיות חלק מהעדר אז פשוט בוחרים בעדר שמוצא הכי חן ושולחים אתו לרעות איתם. רחוק הוא בין כך לא יגיע אז מה זה משנה כל כך.

אתה לא ממליץ זה יפה אבל עיניך הרואות ואוזנינו היודעות שכל הקבוצות שמרגישות מספיק טוב עם עצמן מנחילות לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחר ביקורת קטלנית וחד משמעית על כל האחרים. ולא מדובר כאן רק על אחרים חותכי קנים על שפת האגם אלא גם על אחרים בעלי תריסין שיש עליהם ביקורת ברמה שבמבט מרחוק נראית כדקדוקי עניות כמו הבדלים בין חלב תנובה לחלב טרה. אבל למי שמבפנים זה משמעותי ביותר. ולא רק הדתיים נוהגים כך אלא נדוק ונשכח שכמעט כל קבוצה שתופסת את עצמה כמוצלחת לא נמנעת מלבטא באוזני ילדיה את בוזה העמוק לקבוצות האחרות שלדעתה הן מוצלחות פחות ממנה ונגועות בכזאת וכזאת. אז אם לסטטיסטיקה פניך מועדות שא נא כליך תלייך וקשתך ובדוק האם ההשערה שמתיחת ביקורת חריפה "על כל מה שזז" בתוך מתחם היהדות ההלכתית גורמת להקטנת הסיכוי לחינוך ילדים לשמירה על ההלכה היא השערה נכונה. והרי אם אתה שולל את דרך הביקורת אז ביקרת בזאת את כל בעלי הביקורת שזקנם ארוך מזקנך וגמרתם בלויה מגמרתך וקטנם עבה מקטנך וכל אשר לך להם הוא שבעתיים. ואם ראוי למחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופים האמיתי קל וחומר שראוי להם לדעת את קטניה וצעירי זאטוטיה וכל הנגעים אדם רואה לא רק נגעי עצמו. ומה שהשחלת ביקורת על התכונה של 'ציניות' באומרך שהיא תכונת אופי שלילית – אני לא כן עימדי, כי הצחנה מרובה בעולם יתר הרבה על הבושם וכל אחד כפי מהללו רואה את מי שטיפשים ממנו בדבר פלוני כטיפשים מופלגים לעניין דבר פלוני שאין הדעת יכולה להבין איך נסכלו כל כך. ובדידי הוות עובדות שחכמים ממני מתפלאים תדיר מדוע שכלי כה עב וגס שאיני תופס את הרעיון באיכות ובמהירות שהם תפסו, ומי כח אבנים כוחו לעצור עצמו מלהתפלץ למראה הקשקוש. ואף שאמת היא שחכמים ומעמיקים ממני יתפלצו לעומתי על קשקושיי שלי אין אדם בא בטרוניה אל עצמו ואל אשר יהיה שמה הרוח ללכת לשם נסב בלכתנו. וכתב N.

פיסקה 3, שורה 1
… וכדברי הרב זאב קרוב…

בס"ד כ"ח בטבת פ"א

ל-N – שלום רב,

\לטענתך שחינוך המושתת על לעג לדיעות אחרות גם כאלה שבתחום התורני – מצליח, התייחסתי באומרי: 'אם הבן מקבל את דרך אביו – הרי קיבל', אבל לצד הסיכון שתכונת הבוז והלעג שהושרשה בבן תופנה כלפי הוריו ומוריו וכלפי ראשונים ואחרונים ואף כלפי תנאים ואמוראים – הרי צריך עיון גדול אם שווה הדבר לייצר רוב של 'הולכים בתלם' עם מיעוט קשה שיבעט בבוז בכל הקדוש והיקר ליהדות.

לעומת זאת הדרך המעריכה והמכבדת את המנעד הרחב של דיעות שהן 'בפנים', המבוססות על מחוייבות להלכה ונאמנות לעיקרי הדת, דרך שלא נמנעת מביקורת על שיטות תורניות אחרת, אך ביקורת הנעשית מתוך הערכה וכבוד כדרכה שלתורה. וכפי שבמחלוקות בין רש"י ותוס' או בין רמב"ם לרמב"ן – אף שיש לא אחת ביקורת נוקבת, אך היחס הכללי הוא יחס של כבוד. וכפי שהרמב"ן המרבה לבקר את שיטת הרמב"ם במו"נ,- כותב עליו בכבוד ובהערצה באיגרתו 'טרם אענה אני שוגג' לרבני צרפת.

וכבר הזכרתי לא אחת, שאלה שבעטו בדת מכל וכל, אם בסתר ואם בגלוי – יש סיכוי טוב שאם היו 'מוצאים את עצמם' באסכולה תורנית אחרת, אפשר שהיו נשארים במסגרת התורה והאמונה, אבל כשרגילים לבוז ל'מיזרוחניק' או ל'חסיד' ל'ליטווק' או ל'פרענק' וכיו"ב – הרי שמי שלא 'מוצא את עצמו' בבית גידולו – עלול לצאת לגמרי החוצה.

וכבר אמרתי על דרך צחות, שאם היינו פוטתחים את הר"ת: 'דתל"ש' – 'דתי תואם לדרך שונה' – היינו חוסכים לעצמנו הרבה 'דתיים לשעבר' 🙂

בברכה, ש"צ

אם יש טענה סטטיסטית אנא טען אותה ישירות ועדיף גם להציע אי אילו סימוכין. אם יש רק השערה אז היא לא נראית לי. ואותי אישית הדרך הסכרינית שאני מבין שאתה מציע גם דוחה באיזשהו מובן. פשוט צריך להגיד בדיוק מה שחושבים, זה נראה לי הכי הגיוני קל נוח חף מסתירות פנימיות ולא מניפולטיבי. את מי שיש לכבד מכבדים על מה שראוי אצלו לכבוד ואת מי ומה שלא לא. הרי את הדעה עצמה אי אפשר להימנע מלחשוב, אתה רק מציע לא להביע אותה שמא הילד יתחנך להביע בוז ואז יתרגל גם לבוז לאחרים ואז ואז ואז יבעט בכל מה שיקר ונכון. בכל אופן אני רוצה לציין פעם נוספת שלדעתי הדרך שאתה מציע היא חריגה מוזרה מהדרך הנהוגה אצל רוב מניין ובניין מאלה שלדעת עצמם הם שומרי פך השמן הטהור.

ל-N- שלום רב,

אפשר להגיד מה שחושבים, אבל מה שחושבים יכול להיות גם טוב. אפשר לכבד את החולק, גם אם חולקים עליו. יש פעמים שצריך לגעור בריתחא דאורייתא (כמבואר ע"י רבא ורב אשי בתענית ד,א), אך גם בזה הנחנו רבינא שעדיף למילף נפשיה בניחותא. הרי בחינוך עסקינן.

בברכה, ש"צ

שלום הרב מיכי, נדמה לי שבשרשור הנפלא והחשוב הזה התפספסה עיקר השאלה:
שיטת הרב נוגעת בעיקר בבחירה של האדם מתוך הבנה, הסכמה ושכנוע עצמי וכנה. הבעיה שחינוך הוא בדיוק ההיפך מזה- בחינוך אנו מרגילים את הנער למעשים שהוא לא בחר בהם ויתכן שהוא לא בשל שכלית לבחור. את האמת תמיד תמהתי לפי שיטת הרב, הבאמת נפלאה ומחכימה, כיצד יוסבר גיל הנעורים ותפקידו? מקווה ששאלתי ברורה. תודה.

חינוך בבית ספר תמיד יהיה טכני ולו בגלל שסמכות של בית ספר היא פורמלית; אף תלמיד לא בוחר ללכת לבית ספר מרצונו. בית ספר מתפקד כשליח של ההורים ו/או המדינה ודיון חופשי באמת יכול לערער את סמכותו וכך למעול בשליחות שלו מול ההורים והמדינה. התאמת ציפיות למציאות היא צעד ראשון להצלחה. בית ספר יכול לתת כלים טכניים ותו לא.

ומה באשר פיתוח חשיבה עצמאית ומורכבת? זה תלוי בהורה. אם ההורה משתף את הילד בדאלות שלו ובמחשבות שלו, אם ההורה נותן לילד חומר קריאה שעורר אותו למחשבה בין אם אלו ספרים למדניים או ספרי הגות ומדע, או ספרות יפה ואפילו צפיה משותפת במשחקי ספורט יעוררו את הילד לחשיבה שתביא לבסוף לעצמאות מחשבתית.

חינוך אינו ההיפך מזה. יש בחינוך ממדים של מסגרת שמוכתבת, אבל מטרתם לעצב נער שיבחר את דרכו בעצמו ושיבחר נכון. בפועל אני מסכים שבהרבה פעמים זה לא קורה, אבל אין בכך הכרח. ככל שהילד מתבגר הוא כמובן אמור לפעול בצורה עצמאית יותר. בקטנותו יש יותר מקום לכפייה ופחות לאוטונומיה שלו.