נקודת הזמן הקובעת לגבי דין קבוע\פריש
כאשר אובייקט מסויים קבוע במקומו נחשב כמחצה על מחצה, וכאשר פורש מתוך הקבוצה אליה הוא מתייחס נחשב כפריש ודינו רובא. אולם אינני מצליח לנסח תשובה: כאשר אני שואל את עצמי אם האובייקט היה קבוע או פריש, לאיזה נקודת זמן בדיוק אני מתייחס, באיזו נקודת זמן הוא היה צריך להיות קבוע במקומו או פרוש? הרי ברור שזה לא רגע לידת הספק אצל האדם בפועל, כי יש דין קבוע גם כאשר אדם קנה בחנות וידע איזו חנות זאת ואחר כך שכח. ניסיתי כל מיני ניסוחים כדוגמת "הרגע שבו תאורטית יכל להיוולד ספק" אבל בכולם מצאתי דוגמה שסותרת. אם כך, מהי נקודת הזמן הקובעת לגבי קבוע\פריש?
זה רגע לידת הספק במציאות (לא אצל האדם). כשלקח חתיכה מחנות הוא מסתפק כעת מה היה המצב אז ברגע הלקיחה.
לפי זה מה קורה במקרה של פריש? נניח שבמקום שהאדם יוציא בעצמו את החתיכה מהחנות עורב לקח את החתיכה והוציא אותה, מדוע להגיד שהספק במציאות נולד ברגע מציאת החתיכה ברחוב ולא ברגע מציאתה בחנות? מה הקריטריון שקובע לי מתי היא "לידת הספק במציאות"?
בקבוע הספק הוא על החנות (מאיזה חנות הוא נלקח), ובפריש הספק הוא על החתיכה. לכן הרגע הקובע בקבוע הוא בשלב שזה היה בחנות ובפריש זה ברגע שמצאתי את זה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer