סברא שלא הבנתי בשיעוריך לפרק חזקת

בעוונותיי כבר איני זוכר את השיעור ההוא. מדובר לפני המון שנים. אכן לדעתי מהריב"ל חושב שזו נאמנות, כי לא ייתכן לומר אחרת. בין היתר בגלל קושיות הקצוה"ח. אני כבר לא זוכר את הראיה מקריביה דרב אידי. ככל שאני זוכר הרי ההודאה באה אחרי תקופה של הכחשה (כשההוא אכל את הפירות). אחרי שהוא אכל שוב אינו יכול לתת את הפירות אלא רק את תמורתם. אבל אם הוא מודה על הפירות ולא מודה שחייב לו כסף, אין לו יכולת לתת אותם. זה לא כמו הודאה בהלוואה שאינה אלא הודאה שהוא חייב לו כסף. כאן הוא מודה שהפירות שלו והכסף הוא רק בגלל שהפירות כבר אינם בעולם אז נותן את תמורתם. אבל הודאתו הראשונית על הפירות אינה תקפה, וממילא גם אינו מתחייב על התמורה. מודה במקצת רגיל בד"כ מודה שהוא חייב כסף ולאו דווקא על חפץ מסוים.
קצת מזכיר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי מי שהזיק קרקע והודה במקצת, האם נשבע על זה או שהיא שבועה על קרקעות. הביאור המקובל במחלוקת הוא שהם נחלקים בשאלה האם זו תביעת קרקע או תביעת כסף לתיקון הקרקע. אם זו תביעה קרקע, אזי למרות שהקרקע כבר התקלקלה וכעת הוא רוצה כסף, לא נשבעים על כך. ממש כמו החילוק שהצעתי כאן.