סוגיית בעליו עמו

מה שיותר מוזר בכל הסוגיה הזאת, שההלכה הזאת לא נולדה מתוך אילוץ מדרשי, אלא מסברא:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צו עמוד א
לומר לך: היה עמו בשעת שאלה – אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה – צריך להיות עמו בשעת שאלה. – איפוך אנא! – מסתברא, שאלה עדיפא משום דקא מייתי לה לרשותיה. – אדרבה, שבורה ומתה עדיפא – שכן חייב באונסין! – אי לא שאלה – שבורה ומתה מאי עביד? – ואי לאו שבורה ומתה – שאלה מאי עביד? – אפילו הכי, שאלה עדיפא, שכן חייב במזונותיה

איך ייתכן שהסברא אומרת ששאלה עדיפא? זה נשמע לי אבסורד.

אין לי זמן כעת לעיין, אבל מהגמרא משתמע שהיא מניחה שיש פטור בעליו עמו שכתוב בפסוק. כעת היא מתלבטת מתי נכון יותר לומר שבעליו עמו, כשהיה עמו בשעת שאלה או בשעת האונס. ההנחה היא שאם היה עמו בשעת השאלה אז זה יותר נקרא "עמו", כי הנוכחות של הבעלים בשעת האונס אין לה שום משמעות הלכתית. זה לא שלב שבו נוצר משהו משפטי ולכן הבעלים לא קנוי לו. לעומת זאת, אם היה עמו בשעת השאלה ניתן לומר שהוא "עמו".
יש כאן הנחה שנוכחות הבעלים בשעת האונס לא אומרת מאומה. הרי אם הבהמה הושאלה לשואל הוא חייב באונסיה. מדוע זה משנה אם הבעלים היה איתו בשעת האונס? החובה לשמור על הבהמה אינה על הבעלים ולכן הוא יכול לא לטפל באונס וזו לא אשמתו. אבל אם היה עמו בשעת השאלה הוא קנוי לו ואז ההנחה היא שהקניין הזה מטיל גם את אחריות האונסין עליו. זו אמנם גזיה"כ, אבל יש בה היגיון פנימי (מה שמחזיר אותנו לשאלת הסברא בגזיה"כ שהוזכרה כאן למעלה בשאלה. הרי לך דוגמה יפה לזה).