סמכות והכרעה בענייני מחשבה

1. אכן נראים ביותר (ואף מוכרחים) דבריך על כך שאין סמכות בענייני מחשבה (מכיוון שהם עובדה ולא נורמה). אמנם, רבים מגדולי ישראל סברו כך, וניסיתי לפחות למצוא סברא בכך. העלתי 2 אפשרויות (עם קושיות), ואשמח להתייחסות:
  א. הקב"ה משנה את הנהגתו ואת הבריאה לפי ההלכה שנקבעת בעולמנו. כלומר הקב"ה רצה שנכריע בסוגיות אלו והוא ישנה את פני הדברים כדברינו. לדוג' (לגבי הנהגתו), הדעה שנחליט לגביה בשאלה האם יש משיח לישראל היא זאת שתהפוך לנכונה. ראשית, אין זה נשמע סביר כלל ולכן זוקק הוכחה. שנית, בפרשיית הסנהדרין, שהיא הסמכות ההלכתית הבלבדית, מוזכר בפירוש באיזה עניינים פונים לסנהדרין: "כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ" (דברים יז, ח). אמנם יש לציין שבירושלמי המילה דבר מתפרשת כדברי אגדה.
  ב. מכיוון שאנו עוסקים בסוגיות מורכבות ביותר, קיים חשש שהציבור ברובו הגדול יגיע להבנות שגויות, הבעייתיות הן מצד עצמן הן מצד פירוד הלבבות והמחלוקות שהם גורמות. לפיכך, קבע הקב"ה כי מוטל על הציבור לחשוב שמה שנכון זה מה שלדוגמה חושבים רוב חכמי ישראל, אע"פ שייתכן שזו טעות בתפישת הנהגת ה' או הבריאה. כך לפחות סטטיסטית הרוב יחשבו נכון. אמנם, תפיסה מחודשת זו זוקקת הוכחה. היא גם לא סבירה: תמוה ביותר לחשוב כי הקב"ה יצווה עלינו להכחיש את העובדות.
2. דבר נוסף, בהנחה שאין סמכות בענייני עובדה, מה בנוגע לסמכות בענייני עובדה הנוגעים למעשה? לדוגמה, יש הטוענים שאסור לעלות להר הבית מסיבות מחשבתיות. נגיד הם היו מביאים ראיות מגוף מוסמך (גמרא), האם חובה לשמוע להם? דוגמה נוספת, אם מביאים הוכחות מהגמרא כי לדעת התנאים אנחנו באתחלתא דגאולה, וזה דורש מעשים מסוימים, האם אנו מחויבים בכך מכח הסמכות אף אם אנו לא סוברים שזו אתחלתא דגאולה? וכן על זה הדרך ענייני עובדה הנוגעים למעשה מן המעשים ולא רק לסברא (כמו סוגיית ההגשמה).