ספיקא דאורייתא

לפי זה, מדין תורה, אדם לא חייב להחמיר אבל אם באמת פגע באיסור נחשב לו שעבר עבירה?

ערוך שולחן כותב שאסור להחמיר אם כל הפוסקים פסקו להקל, אבל למה באמת שירא שמיים לא יחמיר על עצמו?

יורה דעה ערוך השולחן קטז, כה :
מסוכנת אע"פ שמותרת בשחיטה מ"מ המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם וכבר נתבאר זה בסי׳ י"ז ע"ש ובהמה שהורה בה חכם מצד סברתו בלבד ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת לא יאכל בעל נפש ממנה
אבל אם יש להחכם בקבלה שהיא מותרת יאכל וכ"ש אם נמצא ההיתר בספר ומי שאינו אוכל ראוי לנזיפה אא"כ יש מחלוקת הפוסקים יכול כל אחד להחמיר על עצמו אבל בדבר שכל הפוסקים מתירים חלילה להחמיר על עצמו וזה נוטה למינות [כמ"ש הפ"ת סק"י בשם שבו"י ע"ש]:

אלעד,
אני מניח שהוא לא ייחשב מזיד, אלא שוגג או אנוס. יש לפלפל בזה לאור הרשב"א בשבועות יח על הבא על אשתו סמוך לווסת וראתה דם שאינו אנוס. אף שיש לחלק.

איתן,
הוא לא מדבר על ספק או מחלוקת אלא על דבר מוסכם. בדבר מוסכם אין סיבה להחמיר.