סתירה ברמב"ם לגבי אונס?

תודה. שמח שצעדתי בעקבות גדולים ממני.

אבל עצם החילוק דורש הסברה, תוכל מעט להרחיב? האם אתה רואה קשר לסברא אודות 'זבינה זבין' המובאת בתלמוד?

צריך לזכור שהחילוק ברמב"ם הוא רק לגבי העונש ולא האיסור. בשני המצבים הוא עבר איסור ולכן ברור שיש כאן אשמה. השאלה האם הוא חייב בעונש או לא.
יש קשר הדוק לסוגיות תלויוהו וזבין. גם שם הוא עושה זאת כדי להימלט מהאונס וזה נחשב כרצון (שהרי כל רצון של אדם נובע ממשהו. אדם מוכר משהו כי הוא צריך כסף או כי הוא רוצה להיפטר ממנו וכדומה). כך גם בחולי שהאדם עושה את העבירה כדי להימלט מהחולי ולכן זה נחשב כרצון.
אמנם יש לדון מדוע כשמישהו מאיים עליו לא נאמר שהוא עושה זאת כדי להימלט מהאיום וגם זה צריך להיחשב כרצון שלו. יש בזה כמה ניסוחים באחרונים: יש שכתבו שזהו מעשה של המאיים ולא של המאוים, ולכן המאוים שעשה פטור. ניסוח אחר הוא שכשיש איום ולא חולי, אזי האיום הוא פרי יוזמה של אדם ואינו מצב טבעי שנוצר מאליו. לכן אין להתייחס לזה כרצון של אדם להתמודד עם נסיבות שהוא מצוי בהן. אלא שגם בתלויוהו וזבין זהו המצב, ושם זה נחשב כרצון למרות שמדובר באיום אנושי.
נדמה לי שהניסוח המוצלח יותר נתלה באנלוגיה לסתירה אחרת ברמב"ם. בסוה"ל חובל ומזיק, הרמב"ם פוטר את מי שזורק רכוש מספינה כדי שלא תטבע, ואילו בהל' גזילה פי"ב הוא מחייב מי שזרק רכוש בעת סערה כדי להינצל. כבר העירו על כך נוה"כ שם ושם, ובמ"מ וכס"מ כתבו שהחילוק הוא הבא: בהל' חובל הסערה מאיימת להטביע את הספינה והרכוש הוא רק אמצעי הצלה. לכן אם זרקת את הרכוש אתה חייב לשלם. אבל בהל' גזילה מדובר שעומס הרכוש הוא שמאיים להטביע את הספינה (ולא סערה), ובמצב כזה הרכוש הוא הרודף אחריו להורגו ולכן מותר לפגוע בו, ולכן שם הוא פטור. זה דומה מאד לחילוק בין דין רודף שבו מותר להרוג אחד (את הרודף) כדי להציל את השני (הנרדף) לבין ייהרג ואל יעבור ברצח ששם אסרו להרוג אחד כדי להציל את השני (מי יימר דדמא דידך סומק טפי?!), אלא שכאן זה בממון ולא בנפשות. כעת תראה שחילוק דומה ניתן לומר בין איום לחולי. כאשר כאן הפגיעה היא בעבירה (לא בממון ולא בנפש). כאשר יש איום עליו שיעשה עבירה הרי עשיית העבירה נכפית עליו. העבירה היא שרודפת אותו וגורמת לסיכון שלו (בגללה הוא מאוים). לכן כשהוא "פוגע בה" כדי להינצל הוא פטור (זה אמנם אסור, שהרי היה צריך למסור נפש, שהרי יש כאן דין ייהרג ואל יעבור, אבל אין עונש). לעומת זאת, כשהוא חולה, העבירה אינה קשורה לעניין. לא היא מאיימת עליו אלא החולי. הוא "פוגע" בעבירה כדי להציל את עצמו מהחולי. זה אסור ולכן בזה הוא חייב.

זה משכנע כפיענוח לאינטואיציית הרמב"ם. אבל האם לך זה נראה סביר בפני עצמו, בספינה ובחולאים? (נשמטו כאן מדוחק השעה פרצוף מבוהל וכמה סימני תמיהה)

לא מופרך בעיניי. איני תוצאתן כמר.

מתי תהיה? 🙂

אמרתי שאיני תוצאתן, אז איך אוכל לנבא תוצאה? אני רק יכול לומר שאני לא רוצה להיות תוצאתן אלא רק רוצה לרצות טוב.

אציין באגב שלתוצאתנים פנאטים מאד קשה ללמוד גמרא ולמדנות. האנטי תוצאתנות משוקעת שם בשיתי השיתין וזה יוצר דיסוננס מעיק ביותר. לפעמים אני מרגיש בגלל זה כחוקר זוטר מבחוץ ולא כאחד שמנסה להשתלב ומזדהה. הגמרא בהרבה מקרים לא מעוררת אצלי אינטואיציה חבויה אלא לוחצת בקור רוח בדיוק איפה שמציק, ולא מרפה.

מה זה תוצאתן ?

ככלל שיפוט של החלטות פעולה רק ע"פ התוצאות החזויות שלהן בלי משקל לפעולה עצמה (לתהליך). ראה 'תוצאתנות' בויקיפדיה.

במילים אחרות המטרה מקדשת את האמצעים/ההכרח אינו יודע חוקים ? כלומר האם לתוצאתן כל עוד שאתה מגעי למטרה לא איכפת לי איך ?

כן. אבל לפעמים גם בדרך יש תוצאות וגם אליהן צריך להתייחס.
הדוגמה הכי טובה היא השאלה הקלסית של הטרולי. רכבת נוסעת ועומדת לדרוס שני אנשים שקשורים למסילה. אתה יכול לרוץ מהר לחנות הסמוכה לאסוף משם מישהו ולזרוק אותו (או את עצמך) על הרכבת ובכך להסיט אותה ממסלולה. המישהו הזה ימות אבל השניים יינצלו. אז מבחינת התוצאה כאן מת אחד וכאן מתו שניים. אבל מבחינת התהליך כאן אתה הרגת בידיים מישהו שאין עליו שום אשמה, וכאן מתו מאליהם שניים (שאין עליהם שום אשמה).
האבחנה הידועה לשמצה בין קום ועשה לשב ואל תעשה היא אולי תמצית הויכוח בין תוצאתנות לדאונטולוגיה בעיניי.

אגב לאבחנה הזאת יש הופעות רבות מאד ביומיום. שאלתי הרבה אנשים שאמרו לי שיש מבחינתם הבדל בין לגנוב מהסופר לבין לא לתקן טעות של המוכר שגבה מהם פחות, למרות שהם מסכימים שזה וזה אסורים מוסרית והלכתית. או אדם שלא רוצה לפגוע בזולת באופן ישיר (למשל בשלבים שונים של זוגיות) ולכן מניח לו להבין את זה דרך טפטוף תשדורות של מעשים למרות שבסה"כ הטפטוף מציק יותר מאשר לשמוע בישירות. במבט תוצאתני ההבדלים האלה בין מעשה להימנעות הם רק הבדלים פסיכולוגיים בתחושה ואין להם משקל מוסרי.