עיזי דאכלי חושלי
האחרונים שואלים כיצד בעל החושלי שתפס את העיזים נאמן במיגו, הרי זה מיגו להוציא כי הוא לא מוחזק (שהרי גם הוא מודה שהעיזים לא שלו).
השאלה לא מובנת לי – מוחזקות הרי איננה ראיה ולא מבררת דבר. היא בסך הכול קובעת את סדרי הדין – מי הנתבע ומי התובע וממילא על מי להביא ראיה.
ולכן, כיוון שבעל החושלי הוא שתופס כרגע את העיזים, מה זה משנה שהם לא שלו? כך או כך מי שתובע במקרה שלפנינו הוא בעל העיזים. ולכן המיגו של בעל החושלי הוא לא מיגו להוציא. הוא מיגו של נתבע, לא של תובע.
המקרה של החושלי הוא יותר מסובך ממה שאתה מתאר. אם גם הוא מודה שהן לא שלו שום מיגו לא יעזור לו. אבל הוא לא תפס אותן בטענה שהן שלו אלא כתשלום על חוב שהוא טוען שקיים כלפיו. הממון (לא העיזים) הוא כן שלו לטענתו. ועל כך הם שואלים שלגבי העזים עצמן הוא דווקא המוציא ולא המחזיק.
מעבר לזה, המוחזקות אינה רק בירור של סדר הדין. אחרת עצם הכלל של מיגו להוציא לא אמרינן אינו מובן. אם זו התפיסה אז ברגע שיש ראיה במשקל כלשהו די היה בה להוציא מהמוחזק. כמו במיגו כך גם לגבי רוב בממון שלא מועיל להלכה. מכאן רואים שההלכה רואה את המוחזקות כשיקול שיש לו משקל ראייתי ולא רק הגרלה מי יביא את נטל הראיה. לכן צריך ראיה בעלת משקל מינימלי (יותר ממיגו או רוב) כדי להוציא. עקרונית צריך שני עדים או ראיה חזקה שקולה.
אמנם בעיזי יש רק את הממד של המוחזקות בלי הממד הראייתי, שהרי העזים הן ניידות וההחזקה בהן אין לה משקל ראייתי. כאן באמת קיימת רק מוחזקות במובנה הפורמלי. ולכן כאן באמת מסברא מיגו היה אמור להועיל.
אותם אחרונים כנראה מניחים שכמו במוחזקות רגילה כך גם לגבי העזים יש למוחזקות משקל וזה לא רק עקרון ברירת מחדל. ובאמת כשתחשוב על כך גם במוחזקות רגילה (לא בעזים) אין ראיה אמתית לטובת המחזיק. חזקה מה שתחת יד האדם הוא שלו אינו נוגעת לכאן (ראה על כך למשל בטור 637). ואם רואים בחזקה כזאת ראיה במישור ההלכתי (כי הסתברותית זה לא ראיה), אותם אחרונים יכולים לטעון שגם מוחזקות 'רזה' כמו בעזים צריכה להיחשב בעלת משקל ראייתי, והווי מיגו להוציא.
אבל לעצם העניין, בהחלט יש מקום לטענתך לפחות כתירוץ לקושייתם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer