על האיסור לקרוא לאברהם אברם
שבוע טוב הרב,
בברכות דף יג עמוד א כתוב:
תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם – עובר בעשה, שנאמר: והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: ולא יקרא עוד [את] שמך אברם
1. לכאורה מפה עולה שאותו מעשה יכול להתפרש כעבירה על לאו או עשה – כלומר ההבדל בין מצוות לאו למצוות עשה הוא לא בפעולה אלא בלשון הציווי (דלא כמו החוקר שהזכרת בשיעור שעבר)
2. למה האיסור הזה לא נפסק להלכה?
3. למה התכוונו התנאים באמירתם, האם זה מעין אסמכתא/מדרש אגדה? מה התוקף ההלכתי של האמירה הזאת?
אורן שלום.
- זה בדיוק מה שאומר אהרן שמש, שבדורות קדומים ההבדל היה ביצועי ולאחר מכן עברו להגדרות לשוניות. בר קפרא כנראה שייך לדורות המאוחרים. את זה רואים גם במצוות השביתה בשבת ויו"ט ועוד, כפי שהזכרתי בשיעור.
- הראשונים כנראה הבינו שזהו ביטוי ספרותי-אגדי ולא קביעה הלכתית. ראה כאן דיון מפורט: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%99%D7%97_%D7%9B%D7%97
המפרשים דנים האם זו אסמכתא או לא, אבל לענ"ד אין כאן אמירה הלכתית כלל. באים לומר שהתפיסה של אברם בטלה מן העולם וכעת יש לתפוס אותו כאברהם (יהא אשר יהא ההבדל).
לגבי 3 – להלן דברי הראי"ה בעין איה שזו אזברה מפני ביטול הפן האוניברסלי שביהדות:
כי צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינן חזקינו לעצמינו וכבישת העמים וכיו"ב, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו. ע"כ בתחילת בנינה, שסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי.
חן חן. אם כי יש מקום להבין שהתורה שלנו מביאה תועלת לשאר העמים, לא בהכרח בגלל שבתרבות שלהם יש גם ערך. כלומר זו לא בהכרח אוניברסליות אלא במובן של דאגה לאחרים, ולא בהכרח במובן של ההכרה בערך תרבותם וערכיהם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer