על מצוות תקיעת שופר

הרב, לא נכנסתי לעומק דבריך היפים אבל אולי דברי יעזרו קצת בניתוח (ואולי תחליט אם אתה מסכים עם דעתו של השואל):

מה ההבחנה בין המטרה לטעמה? אם המטרה היא התקיעה והטעם לכך הוא הזיכרון, אז אם שמע תקיעה ולא זכר האם יצא ידי חובה? או שזה ספק או שזה לגמרי לא.

אני צריך עוד דוגמא עם זיכרון כדי להבין יותר טוב, למשל על התפילין גם ההנחה היא המצווה וגם הזכירה היא המצווה ולעומת זאת המטרה היא למען תהיה תורת ה' בפיך . אז אם הניח תפילין ולא זכר, האם יצא ידי חובת הנחה? או שזה ספק או שזה לגמרי לא.
וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' , בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.
לדעתי העניין הזה קצת מבולבל- היה צריך להיכתב כך: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ,כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' , בְּפִיךָ: זה מסתדר? אני לא מבין מה רוצים ממני "כי ביד חזקה" ו- "למען תהיה תורת ה' בפיך"?
בדיוק כמו שאני לא מבין מה עניין זיכרון לתקיעה בשופר.
ואם יש מצווה לזכור כבר את כל המצוות בעת לבישת הציצית מה טעם נוסף לזכור המצוות ע"י תקיעה או הנחהת תפילין או כל מצווה אחרת הדורשת זכירה? למה יש כפל מצוות בזכירה, אע"פ שהפרדת בין המצווה לבין טעמה ושבת ובארת שהשלמת המצווה כוללת שני החלקים המצווה והטעם!

האם יש אסמכתא מההלכה שחובת המצווה דורשת גם זכירה בנוסף?

גם אם יש שתי מצוות שבאות להשיג את אותה תכלית, נראה שהמצווה היא המעשה ולא התכלית. אם המצווה היתה התכלית לא היה טעם לעשות דווקא את המעשים הללו (למשל יכולתי לכתוב פתק ובו הוראה לזכור את המצוות).

אבל אם אני מניח תפילין איך אני זוכר? מה שייך זכירה בתפילין? (בלי קשר מה מצווה ומה טעם.) הזכירה ממש חלק מהמצווה.

דווקא אתה פטור מפתק כי כתוב ושננתם לבניך וזה בפרשת התפילין. וכשאמרת פתק ישר נזכרתי במזוזה ובתפילין. שאנחנו באמת שמים הכל בקלף. אבל איך זה עוזר לזכירה?
בסדר, הציצית עוזרת לזכור, אבל חוץ מזה..?
ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחיכם והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוהיכם—- על זה מדבר השו"ת ועוד לא הבנתי.
אם אני תוקע זה בשביל ה' שיזכור אותי? זה לא נשמע טוב.

אתה זוכר את מה שכתוב בתוך התפילין. זה לא פחות מהזיכרון מהציצית. החצוצרות אינן לזיכרון שלנו אלא שה' יזכור אותנו. הקב"ה פועל כלפינו כתגובה למה שאנחנו עושים אליו, לא רק בחצוצרות אלא גם בתפילה וכדומה.

לקב"ה אין בעיית שיכחה!

אכן, אבל לא מדובר על לזכור אלא על להעלות את זיכרוננו לפניו. הוא יעלה את זיכרוננו לפניו רק אם נעשה את המוטל עלינו.

אז עצם הזכירה היא המביאה לידי עשיית כל מצוה, ולכן ממילא יש זיכרון בעשייתה אז איך מתבטא בפועל הציווי "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ," במילים אחרות מה הקשר בין הזכירה "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" למצוות ההנחה בת'כלס? כי הרי מובטח בהמשך "למען ירבו ימיכם וימי ביניכם על האדמה אניל"כהעה ". (לא כתוב שהוא יזכרנו).
וכשאנחנו מתפללים אנחנו מעלים זיכרוננו לפניו, כפי שאמרת, אז שוב- מה טעם בחצוצרות? יש פה משהו מיותר, אולי "והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוהיכם" מה זה מלמד אותנו אם כך?
מפחיד אותי הדברים שאמרת כי יוצא כאילו זכרונו תלוי בזיכרוננו. אם ירדתי לסף דעתך.
מקווה שאני לא מכביד יותר מדי כי זמנך יקר ואולי הבעיה בהבנה אצלי בלבד.

בכל מקרה הזכרת לי את ברכת יעלה ויבוא שגם מטרתה להעלות זזכרונו לפניו ואיני מבין למה? וחוץ מזה, עצם ברכת "מצמיח קרן ישועה" כולל את בניית המקדש כי קודם יבוא ואח"כ יבנה (ירד מהשמים מוכן) המקדש השלישי- כך שזה כאילו מיותר להגיד יעלה ויבוא.

יש כמה סוגי זכרונות שלנו שעולים לפניו, וכל סוג מעשה מעלה זיכרון מסוג אחר: חצוצרות, תפילה, יעלה ויבוא וכו'. אכן זיכרונו תלוי במעשינו, ואיני רואה הבדל בין זה לבין השכר שנקבל בתלות במעשינו. יש פעולות שלו שהן תגובה למה שאנחנו עושים. מה הבעיה כאן? אתה צריך לזכור שהזכירה שלנו אינה מצב אלא פעולה. כשאתה זוכר מישהו זה פשוט קורה לך. אבל העלאת זכרונו לפניך היא פעולה שאתה עושה ברצונך. אתה תזכור מישהו אם הוא יהיה ראוי לזה (למשל אם הוא עשה משהו למענך). כמו אחשוורוש שציווה להביא ספר הזכרונות לפניו. הזיכרון היה כתוב בספר, אבל העלאתו לפני אחשוורוש תלויה בהחלטה ובמעשה שלו. וכידוע כבר אמרו חז"ל שכל "מלך" במגילה הוא מלכו של עולם. ודוק היטב.

טוב אולי באמת נסכם זאת כך, שכל דבר שאנחנו עושים בין אם מלווה בזיכרון ובין לאו, עלינו להבין שהכל צריך להיקשר במחשבה תחילה ולהבין מי המצווה אותנו ולכווין שיהא הכל לטובה ולבקש בעבור כל עם ישראל שתהיה גאולה שלמה! חזק וברוך!

בקשר לאתגר:
מלך ו-"מלך" : הבעיה רק אחת- הקב"ה שונא "שלח", ואחשוורוש לא שונא "שלח".

כבר מצאנו שה' אמר אז נדברו יראי ה', איש אל-ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו.
וכי הקב"ה צריך ספר זיכרון, אלא מה? דברה תורה בלשון בני אדם! (בטח הרגע נכתבנו בו שנינו!).

יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם–עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹוהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹוהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף. טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע. יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי–אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹוהִים

ככה שלא חייב שה' יזכר במגילה ולא צריך שיוחלף ב"מלך" ברגע שאתה רואה דין אמת, תמצא את אלוהים! הכל התהפך שם, וליהודים היתה אורה ושימחה וששון ויקר, כן יהא בימינו שימחה וששון ובניית הבית השלישי במהרה בימינו השנה!
אמשיך לחפש..

ובינתיים יחפש כבודו איזה "ספר" נקרא "קרניים".