פרטים בצוויים

אכן קטע חביב. נהניתי.
לעצם העניין, דומני שרוב הפרטים הם המצאות שלנו, אבל זו הפרשנות שניתנה למצווה וכעת זה מה שמחייב. אני לא רואה בפרטים שחזור של כוונת הקב"ה המקורית אלא פרשנות משלנו. די ברור לי שהוא במקור (כשניתנה התורה) לא התכוין לזה.
ובכל זאת, יש עניין בפרטים הללו מכמה היבטים: 1. בלי הפרטים לא היה נשאר כלום מהדין עצמו. כל אחד היה עושה משהו אחר, ומהר מאד זה היה מתאדה לגמרי. ראה כמה קשה לעצב את יום העצמאות. מצד אחד תמיד הצחיק אותי הניסיון לקבוע דפוסים מחייבים (לברך איש את רעהו לגאולה השלימה, או משהו כזה וכדומה), אבל העובדה היא שבלי זה לא נשאר הרבה מהיום הזה (לי אין בעיה שלא יישאר, אבל זו דוגמה טובה לעיקרון שהעיסוק בפרטים מגבש את המצווה). 2. העיסוק בפרטים נותן לך דרך סיסטמטית לטפל בהלכה, לדמות דבר לדבר ולקבל החלטות. יתר על כן, דרך זה מעבירים לנו צורת התייחסות יהודית ורציונלית לכל סוגיא (שיהיה במה לפלפל. ואני מדבר ברצינות, לא בלגלוג). בעצם זה מתקשר לשאלת הרציונליות שבה עסקתי בטור 31, ע"ש.
נכון שהסתכלות כזאת מורידה את מפלס הרצינות שלנו ביחס לפרטים הללו. זה מספיק בשביל מחוייבות, אבל קשה לומר שקדושה חופפת על כל פרט כזה כדבר ה'. זה מעורר אי נחת אצל מי שהתחנך על קדושת ההלכה כדבר ה', אבל אני לא חושב שזה אמיתי וגם לא בטוח שזה באמת נחוץ. מחוייבות יכולה להיות גם בלי זה, אף שיחס הקדושה יהיה חסר, ובצדק.

——————————–

שואל:
בעצם אתה טוען שלא ניתנה תורה שבע"פ עם תורה שבכתב…
————————————–
הרב:
השאלה מה נקרא תושבע"פ. ודאי לא כל הפרטים. גם הרמב"ם כותב שלא. ניתנו לנו לכל היותר כמה דרכי דרש יסודיות ופירושי מילים. זה הכל. השימוש באלו הוא שיוצר את תושבע"פ.

——————————–
שואל:
א. מעבר לדרשות חז"ל מן הפסוקים על כך שתורה שבע"פ ניתנה מן השמיים (שגם על כך צריך את תשובתך), אני חושב שדבר זה הוא הגיוני ומסתבר מאוד. סביר להניח שכאשר משה רבנו ישב ללמד את העם תורה "מן הבוקר ועד הערב", היו לעמ"י שאלות, אי הבנות ותהיות על דבריו, שהיה צריך לענות עליהם, מניין ידע משה לענות? אז תאמר שבסברא, אבל רואים מהתורה שגם משה לא תמיד ידע מה לענות כמו בבנות צלפחד, כך שלפחות חלק מהשאלות שנשאלו לא היה להם הבנה מפשט הכתוב, והיה חייב ללמוד אותם בע"פ מהקב"ה.
ב. יש פרטי מצוות שלא ניתן ללמוד אותם מהמידות שהתורה נדרשת בהן, כגון שחור של תפילין, ריבועם, וכדו, (שעליהם גם נאמר הלמ"מ).
ג. גם משהותו של משה רבנו 40 יום בהר סיני לקבל את התורה נראה יותר כדעה זו, משום שזה זמן רב מידי לקבל רק תורה שבכתב (עד ספר שמות), יותר מסתבר שנאמרו לו שם גם פרטים ולכן זה התארך.
ד. גם לשיטתך שנאמרו בסיני דרכי הדרש לתורה, אחת מדרכים אלו היא לדרוש סמיכות פרשיות,  וספציפית לגבי השאלה על סחיטה שהיא דין דאורייתא (סחיטת סמרטוט נראה לי מחלוקת, אך סחיטה בכללי כן), למדו כן מן הסמיכות של פרשיית המשכן לצווי על שמירת שבת. כך שלהבנתי זהו דווקא כן "שחזור של כוונת הקב"ה המקורית" ולא רק "המצאה" שלנו.
ה. אשמח לדעת היכן מופיע הרמבם שציינת.
(אגב, אני לא מחזיק בדעה שכל סברא והלכה דרבנן הכתובה בגמרא נאמרה בסיני, זה באמת כבר נשמע בלתי סביר, ואולי נאמר כדי לתת ערך לדברים אלו. אך פירוט מינימלי של כל מצווה נשמע לי הגיוני וסביר).
אשמח לתשובתך.
————————————-
הרב:

א. הרי כתבתי שניתנו פירושי מילים וכמה עקרונות יסוד שלפיהם יש לפרש ולענות על שאלות.
ב. הלמ"מ כנראה ניתנה מסיני. לא בכדי היא נקראת כך. אם כי תוס' כותבים שלפעמים משתמשים במונח הלמ"מ רק כדי לומר שהלכה כלשהי היא נכונה ומבוססת, ובעיקר מחייבת, ולפעמים מדובר בהלכה דרבנן.
ג. ארבעים יום זה לא יותר מדיי כדי לקרוא את התורה ולהסביר אותה בפשוטה עם קצת תוספות. בוודאי לא מספיק זמן בשביל כל הפרטים שהתפתחו עד ימינו. מה עוד שהארבעים יום לא חייב להיות לימוד רצוף עם הקב"ה, ואולי גם לא להתפרש כפשוטו. בהחלט סביר שניתנו עוד פרטים, כפי שכתבתי.
ד. סמיכות פרשיות היא מידת דרש, אבל אין הכרח שניתנה מסיני. לפחות חלק מהמידות התפתחו עם הזמן. בפרט נחלקו תנאים האם דורשים סמוכים בס' דברים. אגב, לא לכל הדעות למדו מלאכות שבת מהמשכן. יש דעות שלמדו ממלאכה מלאכת שבתורה, ויש שלוש שיטות בתוס' ריש ב"ק לגבי שאלת החשיבות מול המשכן, ואכ"מ.
ה. הרמב"ם כותב  שכל דבר שנפלה בו מחלוקת לא ניתן מסיני. בריש  הל' ממרים הוא כותב שבי"ד בכל דור יכול לחלוק  על קודמיו בהלכות דאורייתא (ובדרבנן נדרש שיהיה גדול בחכמה ומניין). ובתשובה לר' פנחס הדיין (על ריש הל' אישות) הוא כותב שרוב הדרשות שבידינו הן יוצרות, למעט כמו שלושה או ארבעה. בהקדמתו למשנה הוא כותב:
וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש ענינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההקש הוכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות. 
וכן מפורט עוד שם בהמשך.

כשחז"ל אומרים שהכל ניתן מסיני זו אמירה נורמטיבית (שזה מחייב כמו מה שניתן מסיני, שכן מה שיצא מהטקסט שניתן שם באמצעות הכלים שניתנו שם הרי הוא כמי שניתן בעצמו שם. וכן בהשגות הרמב"ן לשורש השני מקשה על הרמב"ם כיצד הלכות שנלמדות מדרשות הן מדברי סופרים אם הטקסט מסיני וכלי הדרש גם הם מסיני) אבל לא היסטורית. חלק מהפרטים כנראה כן ניתנו, ולא אמרתי אחרת.