פרשנות או לקחים מבוססי תחומים חילוניים לתורה כתלמוד תורה

כאמור, חבר שלי מעוניין לאושש ולתמוך בטענות פסיכולוגיות על סמך קורות חייו של משה רבנו. הוא נוקט בעובדות הלקוחות מן התנ"ך, כאשר עיקר מגמתו היא בעצם הטענות הפסיכולוגיות.
בתשובתך טענת כי אין בין זה ובין פרשנות לתורה ולא כלום.
לענ"ד ישנם שני הבדלים משמעותיים:
1. מגמת העיסוק- גם אם פרשן בן-ימינו ישתמש במודלים סוציולוגיים או פסיכולוגיים כדי להסביר את התורה, החבר שלי עושה כמעט את הדבר ההפוך- הוא מאושש את המודלים על בסיס המאורעות בתורה.
2. הערך הנורמטיבי- כשחז"ל הסיקו עצות מן המקרא כמו "אל יטיל אדם קנאה בין הבנים" הם הסיקו מן הפסוקים את רצון ה' שהוא בעל ערך נורמטיבי וממילא תורני, לעומת זאת החבר שלי מתייחס לרכיבים עובדתיים בסיפורי המקרא. ניתן לנסח את הנקודה הזו כך: האם יש מצוות תלמוד תורה בהעמקה ברכיב העובדתי בסיפורי התורה?

כל טוב ותודה מראש

אפרופו היבטים פסיכולוגים כמדמוני יש בפירוש "נחלת יוסף" (שכתב גם על מגילת רות) בעניין פרשת "שלח לך" מהקושיה עצומה שעולה מקריאת רש"י השני שם:
"ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנא' (שמות ג) אעלה אתכם מעני מצרים וגו' חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה" והרי אם הוא נמלך בשכינה וזה היה תשובתה מדוע הוא בסוף שלח את המרגלים?? זאת תימה עצומה וכמדומני שהנחלת יוסף מבאר זאת יפה. (וכן רואים זאת שהוסיף בשם ליהושע ברש"י שם)

בכל אופן, האם אין נפק"מ לעניין ברכות התורה לפרקי אבות לפי מאן דאמר מסוים?

הכוונות לא משנות מאומה לעניין זה. לכל היותר זו לא תהיה מצוות תלמוד תורה בהידור (לימוד לשמה). אז מה? אסור ללמוד לא לשמה בביהכ"נ?
לגבי לימוד תורה ברכיב הסיפורי בתורה התפרצת לדלת פתוחה. הארכתי בזה כאן כמה פעמים (ועוד יותר בטרילוגיה שלי). אבל זה לא שונה מפרשני המקרא. למה לא שאלת על לימוד רש"י על התורה בביהכ"נ? כתבתי כמה פעמים שלדעתי זו תורה בגברא (חפפש באתר). ושוב, השאלה האם יש כאן קיום של מצוות תלמוד תורה לא בהכרח קובעת האם מותר או אסור לעשות זאת בביהכ"נ.

K,
יישר כוח שהחלטת להוציא לאור את פירושיך לתורה. אבל למה בשרשור הזה? 🙂

אני מקווה שאני לא מעמיס עליך בתגובותיי ומבקש סליחה מראש לאור ההנחה שלי שאתה אדם עסוק למדי.
באשר לטענתך שהכוונות לא משנות ולכל היותר מדובר בתלמוד שלא לשמה, לכאורה מלבד העובדה שחסר כאן ב"לשמה" חסר כאן אפילו ב"כוונה" (ויש הבדל בין השתיים כפי שקראתי פעם במאמר שלך, וכפי שהרב ליכטנשטיין בתחילת שיעוריו לזבחים העמיד). שימוש בדוגמאות מהתורה לביסוס אמצעים אחרים אינו אלא כ'מתעסק' לגבי תלמוד תורה.
אציין דוגמה שעלתה בדעתי אמש-
הגמ' בשבת ט ע"ב מחדשת שאף שאין חיוב להפסיק מסעודה כדי להתפלל מנחה (כל עוד יש שהות לעשות זאת אחר הסעודה), בערבית יש להחמיר לפי שזמנה כל הלילה ויש לחשוש שאדם יימשך עוד ועוד עד שלא יתפלל כלל. הגע בעצמך שיבוא פסיכולוג ובמסגרת הרצאה על דחיינות יציג את הפסיקה הזו כביטוי ליסוד נפשי בתופעת הדחיינות, וכי זה תלמוד תורה? בכלל לא מעניינות אותו ההשלכות ההלכתיות של העובדה שאדם נוטה לדחות את מה שהוא יכול, והוא רק נוקט כהמחשה נאה את העובדה שגם חז"ל שמו לב לכך.
לבטח תסכים שאם אכן אין מדובר בתלמוד תורה אלא סתם בעבודה פסיכולוגית אין לעשות זאת בבית כנסת.

באשר לרכיב העובדתי בתורה- אין לי ספק שלמימד הבסיסי של הרכיב הסיפורי בתורה יש ערך של תלמוד תורה; הלא נצטווינו ללמוד את המקרא. ובכך מתורצת קושייתך על רש"י (אולי לא לגמרי; נניח העיסוק באופן סיור המרגלים בארץ ישראל באופן של גא"ם או רק לאורך), השאלה היא רק על ההעמקה בפרטים שלא נזכרו והניסיון להסיק אותם על סמך היקשים כאלו ואחרים.

שלום מיקי,
ראשית, אני מעדיף לא במרווחים כאלה. אני כבר כמעט לא זוכר במה דובר.
לעצם דבריך, גם לגבי הדוגמה הזאת הייתי אומר אותו דבר. כבר כתבתי כאן שבעיניי לימוד עובדות התורה או אגדות חז"ל הוא לימוד שאין בו ערך תורני רב. אבל זה לימוד תורה (לפחות בגברא. ובפרשנות התורה ייתכן שאפילו בחפצא). תוכל לחפש באתר את ההבחנה בין תורה בגברא לתורה בחפצא.
אכן יש הבדל בין כוונה לבין לשמה. אז מה? גם אם חסר גם כוונה וגם לשמה עדיין זהו לימוד תורה (גם אם לא מצוות תלמוד תורה). אגב, דווקא לגבי לימוד תורה זו דוגמה שלא ברור שיש באמת הבדל בין כוונה ללשמה.