צער בעלי חיים
במקום בו אני עובד יש מלכודות יונים על הגג מאחר והן גורמות נזקים לצלחות לווין. אתמול כשעליתי לגג ראיתי שהיונים פשוט מתות מחום ללא שום הגנה מהחום הקופח. אפילו מים לא היה להם. השאלה שלי היא איך ההלכה מתייחסת לסוגיה זהו? האם עליי לעשות מעשה ולשחרר את היונים? המצב הזה והסבל האדיר של היונים לא נותן לי מנוח. מצד שני גם אם אשחרר את היונים יבואו עוד ,ואולי אפילו אותן אלה ששיחררתי כך שאני חושש שהמעשה חסר תוחלת. מה דעת הרב?
לענ"ד זה ממש אכזרי מאד ואסור משום צעבע"ח. אי אפשר למצוא פתרון במקום מלכודות? אולי דוקרנים שלא נותנים להן לנחות שם?
כדאי לחשוב האם המלכודות בכלל עוזרות. גם אם הן לוכדות כמה יונים, האם השאר לא באות בין כה וכה לסביבה?
הייתי אומר לעלות כל יום ולשחרר את אלו שנלכדו. או לחלופין, לתת להן אוכל, צל ושתייה עד שיבוא לוכד מהעירייה או משהו כזה.
יש גרמא בצב"ח?
מחיפוש מהיר מסתבר שיש בזה מחלוקת באחרונים. לדעתי מסברה זה כמו כל איסורים ואין בזה גרמא. אמנם בגמ' נאמר צער בע"ח גם במקרה שהוא לא בידיים אבל שם הוא לא נאמר כאיסור אלא כעיקרון שיכול לדחות איסורים וזה שונה (שהרי לכאורה כל היתר לצורך נסתר אם נלמד משם כי מה גרעה מצווה מצורך אחר), ולדעתי גם אין ללמוד מפריקה כי זה רק למ"ד צב"ח דאו' וכי גם הדרישה היא מעבר לדרישה הרגילה (הרי ברור שאין איסור צב"ח כל פעם שרואים חיה סובלת ולא עוזרים לה, כך שהעיקרון אולי נלמד מפריקה אבל לא לגמרי).
גם אם יש גרמא אפשר למכור את המתקן לגוי…
וזה מזכיר שוב את הסטודנט לרפואה והסכין של ההפלה.
איתי
יש כאן שתי שאלות, הלכתית ומוסרית. הדיון שלי הוא בשאלה ההלכתית. דומני שזה ברור מאליו.
אגב, ה'חידוש' שיש גם מוסר הוא לא המסר של הסיפור עם הסטודנט.
ה'חידוש' העיקרי שאני רואה בסיפור הוא שאנשים מתמקדים בהלכה ושוכחים את המוסר (שאני לא רואה אותו נפרד מההלכה, אלא שההלכה באה (בהרבה מצוות) לבטא מוסר, וגם אם אפשר להערים על ההלכה כי פורמלית לא עוברים על איסור, עדיין המוסר בעינו עומד. – החילונים שם הם רק משל מבחינתי לפספוס של המוסר והתמקדות בהלכה.
אני הייתי אומר את ההיפך. דווקא בגלל שההלכה לא חופפת למוסר (ראה טור 15) השיקול המוסרי בעינו גם אם השיקול ההלכתי מתיר.
האיסור הוא לשים מלכודות ליונים ולהשאיר אותן שם. זה לא גרמא אלא כמו מצמצם או לפחות כמו לקשור מישהו במקום שסוף חמה לבוא (ראה רמב"ם רוצח פ"ג ה"ט-י שזה רוצח גם אם פטור ממיתה).
השאלה לגבי האיסור על מי שלא משחרר היא מעניינת. לכאורה אין חובת לא תעמוד על דם רעך ביונים, אבל פריקה וטעינה הם מצבים כאלה. ולגבי צעבע"ח דאורייתא או דרבנן נחלקו בזה הפוסקים, ולרובם הוא מדאורייתא. אמנם באו"ש על הרמב"ם (רוצח יג, ט) חילק לדעת הרמב"ם בין צעבע"ח לבין החובה לסייע כדי למנוע צער, אבל דומני שלרוב הפוסקים שלומדים מפריקה את צעבע"ח דאורייתא אין חילוק.
אבל כאמור הפלפול ההלכתי לא ממש חשוב כאן.
אני מכיר את טור 15, ועל כך בדיוק כתבתי שאני כן רואה את ההלכה כמבטאת מוסר (מגוחך בעיני לומר שצער בע"ח היא הלכה שלא באה לבטא את תחושת המוסר הטבעית של כל אדם, אלא באה לאסור צער בע"ח מסיבה אחרת, וכן שאר הלכות החופפות למוסר – יש ללא תרצח גדרים, אע"פ שברור שהאיסור לא מנותק מהתפיסה האנושית הבסיסית האוסרת לרצוח).
אלא מה שלהלכה יש את המגבלות שלה, המוסר הוא האורות וההלכה היא הכלים, והכלים באופן טבעי יש להם מגבלות, כי ההלכה באה לקבוע גדר מוחלט לעניינים הללו, וממילא יש לה את הגדרים שלה, שייתכן שמי שעובר לא עבר על ההלכה, אבל את המוסר שההלכה מבטאת עדיין יש לקיים.
הפלפול ההלכתי חשוב מצד ההלכה.
זה לא דומה לקשירת מישהו כי שם אני קושר בידיים את האדם וכאן בידיים אני רק מניח מלכודת. דומני שהאחרונים אומרים שמלאכת צידה היא גרמא (כמו בישול), אבל כאן עצם הציד הוא רק שלב אחד שאחריו יש 'סוף חמה לבוא'.
גם אין כאן ביטחון שסוף יונה לבוא כמו סוף חמה לבוא.
ומה שכתבתי לגבי פריקה הוא שכיוון שברור שאין איסור לעמוד על צער חיה, הרי שהלימוד מפריקה הוא רק של העיקרון של צב"ח ולא של היישום.
זה שו"ת פרודי?! אין פה בעיה מוסרית או הלכתית יותר מאשר בקוטל יתושים. השלב הבא הוא לאסור הרתחת מיים שלא להרוג חיידקים?!
אכן. אם זה לא היה פארודי, הייתי מוחק את השטות שכתבת.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer