קניא דרבא

תודה על המענה. לא מצד ניחא ליה, אלא שסו"ס הוא הוציא את הממון בדרך היחידה שהיה אפשר להוציאה – ע"י שבירת הכלי. אז נכון שמלכתחילה לא היינו אומרים לו לעשות זאת, וגם הוא לא עשה זאת מתוך כוונה להוציא את הממון אבל אחרי שהוא הוציא זאת בצורה הזאת שהיא היחידה שתאפשר לו לקבל את ממונו – למה שישלם על כך? (הרי הוא לא ידע שהממון חבוי בתוך הקניא).
ניתן אולי להביא מקור לכך מדין עביד איניש דינא לנפשיה – שם הרי ברגע שהאפשרות היחידה שלי לקבל את הכסף זה לעשות דין לעצמי ולא לחכות לביה"ד – הדבר מותר. אז גם פה האדם עשה דין לעצמו, ואמנם זה התברר למפרע ולא מלכתחילה היה כך – אך סו"ס זה מה שנעשה כאן.

מניין שזו הדרך היחידה? כמו שהוכנס הכסף הוא יכול גם לצאת. כפי שכתבתי, הייתה דרך לפתוח את זה בלי לשבור.

יתכן. אבל סו"ס זה לא היה מתגלה לעולם. הבן אדם שבר את זה וכך קיבל את כספו. למה שישלם על כך? בעביד איניש דינא לנפשיה ברור שהיינו אומרים שאם זו הדרך היחידה לעשות זאת (כיוון שבדרך אחרת לא היינו יודעים שהכסף מוחבא, והוא עצמו נשבע ופטור מלשלם) – שהוא יכול לעשות זאת. אז למה שישלם?
אשמח להבין יותר. תודה.

עניתי

אני מתנצל אבל לא זכיתי להבין את התשובה כל כך. נשאל זאת אחרת: בהנחה שזו היתה הדרך היחידה לקבל את הכסף (ובדרך אחרת לא היה ניתן למלוה לקבל את כספו בחזרה), מה הרב היה אומר?

אם זו הייתה הדרך היחידה, יש לדון בדין אדם עושה דין לעצמו. האם כשעשה כן בלי כוונה נפטר או לא. ויש לדון בזה מכמה צדדים. יש פוסקים שכתבו לגבי עבירה לשמה שהפטור הוא רק אם עשה כן בכוונה לשם שמים (אף שבעבר כתבתי כאן שאיני מסכים). וכן בסוגיית גחין ולחיש (ב"ב לג) דנו הראשונים האם כשאדם יצר לעצמו בשקר ראיה כדי להוציא ממון שמגיע לו בדין שפיר עבד ונותנים לו את ממונו או לא.
וכל זה לפני שנכנסנו לתנאים שהציבו הגמרא והפוסקים לעשיית דין לעצמו. יש שכתבו שצריך שתהיה לו יכולת להוכיח זאת בבי"ד. ועוד כתבו שזה צריך להיות מצב שבו עשיית הדין נצרכת (אין לו זמן להגיע לבי"ד לתבוע).
סוף דבר, העניין דורש ליבון רב ואכ"מ.