קניין שואל

ראיתי להאור שמח שכתב בהל' סוכה ולולב שאדם ששאל לולב לזמן קצוב, ובא המשאיל לקחתו מהשואל, צריך לעשות בו מעשה קניין כדי שיצא יד"ח נטילת לולב. וקשה לי למה צריך קניין, הרי לולב השאול לא יצא דבעינן 'לכם – משלכם'. אז למה המשאיל צריך לעשות מעשה קניין, הלא זה שלו לגמרי, לא כן? וחשבתי אולי לחלק בזה בין קניין גוף לקניין פירות, דהשואל לא יצא מפני שיש לו רק קניין פירות (זכות שימוש), אבל לא קניין הגוף. והמשאיל יש לו קניין הגוף אבל לא קניין פירות, ובעינן שניהם לקיים לכם משלכם, ולכן צריך מעשה קניין (וכן נ"ל שבמתנה על מנת להחזיר המקבל יוצא יד"ח לולב; נכון?). 
אמנם ראיתי לתוס' ב"ק יא. ד"ה אין שמין, שכתבו כך: "אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע"ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני… והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק. וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים". 
1. מה הרב חושב על דברי האור שמח? האם יש בסיס להצעה שלי? 
2. האם התוס' מדבר פה על קניין גוף או קניין פירות? 
3. בשואל, או גנב וגזלן – האם הם חייבים להחזיר את מה שלקחו בדיוק (לצורך העניין, את חפירה), ורק בגלל שנשברו כלים ומתה בהמה ישלמו דמים או כלי מעליא, אבל החיוב להחזיר הוא על הכלי עצמו (בחפצא); או שמא הם באמת קנו הכלי והבהמה לכל ענייניהם, רק התורה חייבה אותם להשיב שוויו, ושואל שלא הזיק פשוט משיב בתור שוויו את הכלי עצמו? (היינו החיוב להחזיר הוא חיוב גברא)
4. למסקנת הגמרא שם שמין לשואל, כלומר הוא לא קנה, בניגוד להבנת התוס'. אז על מה מבוססת הצעת האו"ש?