קריאה ספרותית של התלמוד

שלום הרב!
ממה שהבנתי הרב שולל את הגישה הרואה בתלמוד טקסט הבנוי במבנה ספרותי ומתוך כך לומדת אותו באופן זה, ולשיטת הרב יש בכך סטייה מהרציונליות והמהלך הלוגי הנבנה בסוגייה, ודרכי הפרשנות בלימוד ספרותי של הגמרא הם חסרי כל ביסוס ומלבישים רעיונות במאולץ ע"ג עיון אנליטי-מושגי.
במסכת שבת דף ג. הדנה בעניין "עקירת גופו": "בעי רב מרבי: הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו? עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי או דילמא לא? א"ל: חייב ואינו דומה לידו". הגמרא ממשיכה ומסבירה את הטעם, מביאה דו שיח בין רב לרבי חייא ולאחר מכן בסוף הסוגייה מובאת הברייתא הבאה לחיזוק תשובת רבי: "היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה – חייב לפי שאינו דומה לידו".
בחלק שהדגשתי רואים כי רב ניסח את שאלתו על דין עקירת גופו (ורבי בתשובתו) בלשון הברייתא שהיא היא התשובה לאותה שאלה! אם מטרת הסוגייה היא אך ורק למצוא תשובה לשאלה ההלכתית, אז איך יכול להיות שבמקור של השאלה עצמה כבר טמון התשובה?
מבנה זה של שאלה המנוסחת בלשון התשובה הסופית חוזרת על עצמה בסוגיות רבות בגמרא. יחד עם דוגמה זו מצטרפת דוגמאות רבות של ההכנסה של דיאלוגים ואגדתות באמצע סוגיות הלכתיות כמו תוכחת רבי חייא את רב המובאת בסוגייה שהצגתי לעיל, תירוצים ואוקימתות דחוקות (בשוחה ואיבעית אימא בגומא ואב"א בננס") שתפיסתם כפרשנות לגיטימית של דעות במשנה ובתלמוד תמוהה מאוד.
אם הגמרא היא אך ורק קובץ דיונים הלכתי, קשה מאוד להסביר את כל אלה. לעומת זאת, לימוד של הגמרא כטקסט ספרותי יכולה להאיר הרבה מן הקשיים הללו: התשובה טמונה בשאלה כי לא התשובה ההלכתית היא העיקר, האוקימתות דחוקות כי הן אינן פרשנות אובייקטיבית אלא מהווים חלק מתהליך הספרותי של הסוגייה, האגדתות והדיאלוגים המופיעים במהלך/סמוך לסוגיות אינן סתם אסוציאטיביות אלא מוקמו שם בכוונת מכוון בעריכתה של הסוגייה.
כל התמיהות הללו יכולות להתפענח על ידי קריאה ספרותית שלהם שמטרתה להעביר משמעות רעיונית. ואין כאן הלבשה מאולצת של רעיון, או סטייה מרציונליות, להפך: ביכולתה של הקריאה הספרותית להיצמד לטקסט: לכל שקלא וטריא, אגדתא ולמכלול הסוגייה ולהסביר כיצד כל צעד בה, שנראה תמוה בהסתכלות אנליטית מושגית ולקבל פשר בקריאה ספרותית רעיונית.
אשמח לקבל התייחסות ולשמוע את דעתך בנושא.
תודה!