רציונליות, חוויות דתיות, מוסר

שלום הרב.
ראיתי פודקאסט שלך (עם דניאל דושי) ומספר שאלות התעוררו במגוון נושאים. אם הרב יוכל לענות של שאלותי- אשמח מאוד. אני יוצא מנקודת הנחה שכיוון שהפודקאסט היה קצר מסתמא היו לי הבנות לא נכונות של דבריך.
א. חוויות רוחניות
טענת שאינך מאמין בחוויות דתיות. הגדרת אותם כאשליה. בתלמוד ובמדרשים (ובמיוחד בספרי הסוד העבריים- שגם עליהם אשמח לשמוע את דעתך) מסופר רבות על גילויים ואקסטזות דתיות ורוחניות (עלייה לפרדס, גילויי אליהו, ספר היכלות לדוגמא כולו על התגלות מטא פיזית של רבי ישמעאל ועוד אינספור דוגמאות, כמותם גם בדורות האחרונים- הרמח\"ל והגר\"א ועוד. קשה מאוד להעלות על הדעת שהרמח\"ל דמיין והשלה את עצמו שהוא חש חוויה דתית (גילוי מגיד למשל) ועל פי אשליה זו כתב את ספרי הסוד היסודיים של דורנו). הנשמה היא מציאות בדיוק כמו הגוף, ולכן לכאורה די ברור שכמו שיש לי חוייות אמפיריות אותם הגוף חווה, כך אם יש לי נשמה- אין שום סיבה שלא אחווה חוייה מטא- אמפירית נשמתית, היות והיא מציאות ממשית הנתונה לחוקי הנסיון הנשמתיים (אם ניתן להגדיר זאת כך). לכן שאלתי היא כך:
א. האם הרב מפרש את כל הסיפורים התלמודיים על גילויים וחוויות רוחניות כמשל (בדומה לדעת הרמב\"ם) או שמא הרב כן מאמין בחוויות דתיות כל שהן, ובאיזה תנאים.
ב. מהי נבואה ורוח הקודש- האם היא לא מוגדרת כחוויה רוחנית?
ג. הטענה שציינתי- שאם יש לי גוף אז מובן שאני חש חוייות גופניות, כך היות ויש לי נשמה, לכאורה די ברור שגם אחווה חוויות נשמתיות. (כמובן על תנאי שאזכך את גופי מספיק בשביל שתהיה לי היכולת להתעלות לכזו מעלה, שזו על פי הבנתי מעלת האנשים שזכו לכזו חוויה.)
ב. רציונליות וודאות.
אינני מסכים עם דעת הרב שאינני יודע בוודאות את דבר קיומו של האלוה. זאת משום שאינני סובר שהאדם הוא רציונלי (כיוון שאני הרבה יותר חובב דרכו של ריה\"ל מדרכו של הרמב\"ם) ולכן אין אני מגדיר וודאות כהוכחה שכלית. (והוכחות שכליות מופרכות מיסודן- כיוון שראשית יש להוכיח שההגיון הוא בהכרח נכון ולא להניח זאת כאקסיומה, וכפי שהשיגו על דקארט שהוא מקבל את ההגיון כאמת כיוון שיש אלוהים, אך הוא יודע שיש אלוהים באמצעות ההגיון). הוכחותי לקיומו של אלוהים מתחילות בהתגלות כדרכו של ריה\"ל ולא בבריאה כדרכו של הרמב\"ם. רק לאחר מכן אני מקבל את ההגיון כאמת (בלתי מוכרחת כמובן) וזאת אך ורק משום שבפועל הוא אכן פועל. כלומר, אין שום סיבה רציונלית שאאמין בפיזיקה, כיוון שאין לי שום הוכחה מספקת שהיא נכונה -(כפי שיום טרח להוכיח בהפריכו טענת סיבה ומסובב מה שעוקר את כל הפיזיקה מיסודה, וכן מהסיבה הנ\"ל שיש להוכיח תחילה שההגיון הוא בהכרח מגלה לנו את האמת מה שבלתי אפשרי כיוון שהדרך לעשות זאת היא באמצעות ההגיון)- מלבד העובדה שהצליחו באמצעות פיזיקה בלתי מוכחת זו להטיס חללית לירח. ההוכחה לאמיתות הפיזיקה היא לא הרציונל הטהור- אלא ההתנסות המציאותית- גשמית לבדה. היות ובפועל הפיזיקה נכונה- כנראה היא נכונה גם באפן תאורטי, מה שמוכיח שההגיון נכון, וכן הפיזיקה. אחר שקבלתי (בערבון מוגבל) את ההגיון כמגלה אמת אני יכול לפנות אל הוכחות הגיוניות לקיומו של אלהים- בין טיעונים אפריורים כמו הטיעון האונטולוגי, ובין אפוסטריורים כמו הטיעון הקוסמולוגי והטלאולוגי אותו הרב הציג בבהירות מופלאה בפודקאסט, וכן הלאה. אולם הוודאות שלי נובעת רק מחוויות אמפיריות, כיוון שהגיון ניתן להפריך אע\"פ שהוא נכון, משום שאין שום הכרח. ואמנם- ניתן להפריך גם את קיומה של המציאות ולהטיל ספק בעצם קיומנו הגשמי. אולם- אין זה משנה כלל אלא את וודאותי הרציונלית- בפועל אין לי אלא לחיות את חיי ביחס למציאות, בין אם היא קיימת ובין אם לאו. וכיוון שאני לא רציונלי היות ואיני מאמין שניתן להוכיח את הגישה הרציונלית באופן רציונלי- אין זה משנה דבר מוודאותי, זה שלא ניתן להוכיח את קיום המציאות באופן רציונלי. אני איני שכל בלבד- אני גם רגש. ולכן וודאות אני יכול להגדיר על פי רגש- אם אני מרגיש באופן אמפירי שיש עולם הרי ודאי שיש עולם. אין לי ספק (לא שכלי, אלא תחושתי) בכך. ומאחר שבעולם הנתון חוויתי התגלות אלהית (אמנם לא אני אלא סב סב סבי שהיה בהר סיני אבל ישנה ההגדה הנאמנת והמסורת- הרי אני לא באמת מצפה שאלהים יתגלה כל יום עבור מי שלא מוכן להאמין לאבא שלו שהוא ראה את אלהים, כמו שאני לא מצפה שתהיה עוד שואה בשביל מכחישיה. אמנם אבין שזה אכן לא ודאות- כיוון שמי אמר שהמסורת נכונה. אבל למה כל כך ברור לי שהיתה מלחמת יום כיפור אע\"פ שכל מה שאני יודע עליה הוא רק מסיפורים וכו\' שכן לא הייתי חי ולא חוויתי אותה? הרי זה בדיוק אותו סוג ודאות שיש לי לגבי קיומו של ה\'.) מכאן שאלהים קיים. מעתה- ניתן לדון מהו, שזו כמובן השאלה האמתית. וזאת ניתן להגדיר בכמה אופנים- רציונלית (תארי השלילה וכו\') ורגשית. אשמח לשמוע את דעת הרב בנוגע לדברים אלו. אציין שמובן שאיני שולל את הרציונאליות של הרמב\"ם, להפך, אני מעריץ אותה ואף אוהב אותה מאוד, אך אין זה סותר את העובדה שאני הולך בדרכו של ריה\"ל.
ג. מוסר
הרב אמר שיש לכל אדם אחריות על אמונותיו- הוא לא יכול לפעול על פי אמונתו אם היא לא מספיק ברורה ומוכחת. ומכאן שאם ישנה התלבטות מוסרית שבה האמונה גורסת כי על האדם לעשות מעשים מזוויעים, אין לו לעשות כן- כיוון שאין וודאות גמורה לכך שהוא צודק באמונתו, והאמונה לא חזקה מן המוסר.
טענתי היא שאין מוסר ללא האמונה. כלומר- האמונה מגדירה מהו מוסר. מושגי היסוד המשמשים את המוסר הם: טוב ורע, ובשפה הימי ביניימית- נאה ומגונה. אלא שיש להגדיר מהו טוב ומהו רע לפני שאנו פונים לדון בבחירה בהם. לאחר מחשבה (ייתכן מאוד שלא מספיק מעמיקה) נראה שאין טוב ורע אובייקטיבים ומוחלטים, אלא הסכמיים בלבד. בשביל לנהל חברה אנו זקוקים לחוקים מוסריים, ולכן אנחנו ממציאים כאלה בשביל שתתנהל חברה בה נוח לחיות. ואם כן הגדרת הטוב היא- נוח לחיות, והגדרת הרע היא- מפריע לנוחיותי לחיות. אלא שנמצא חילוקי דעות גם בהגדרת נוח לחיות, וזאת משום שאדם יכול לטעון שלא נוח לו לחיות כל עוד הוא לא מפוצץ את העולם בפצצות אטום, ולי לא תהיה שום הוכחה לסתור זאת. וכשאטען שהתנהגות כזו היא לא מוסרית, הוא ישאל אותי, מהו מוסר? ואני אענה- לבחור בטוב ולמאוס ברע. והוא ישיב לי- אני סובר שלפוצץ פצצות אטום זה טוב. ולא יהיה לי מה להשיב לו, כיוון שהגדרתי טוב כמה שגורם לי לחיות חיים נוחים, והוא טוען שמה שיגרום לו לחיות חיים נוחים זה לפוצץ פצצות אטום- ואם כן התנהגות זו היא מוסרית. האופן היחיד (שאני חושב עליו) להפריך את טענתו היא לומר שזה לא מוסרי כיוון שהוא פוגע בנוחיותם של אנשים אחרים, אך אז יש לנו התנגשות מוסרית- מה יותר חשוב, הנוחיות שלו או שלו? ואז נצטרך לדקק יותר את מושג הטוב ואת מושג הרע עד שנגיע למסקנה שאנחנו לא יודעים מה זה טוב ומה זה רע ומוסר מלבד ביטויים ריקים שאנו משתמשים בהם באופן כללי בשביל ניהול חיים נוחים. ובנוגע לערכים- אני לא מצילח להעלות בדעתי דרך להגדיר ערך כטוב אובייקטיבי.
כל זה- בהנחה אתאיסטית. אולם ברגע שנניח שיש אלהים, וברגע שנניח שיש לו רצון מאיתנו- נגיע למסקנה ברורה מהו טוב ומה הוא רע, ומאליו גם איזו פעולה היא מוסרית ואיזו פעולה אינה מוסרית. 
וזאת משום שאלהים הוא מקור הטוב ומהותו היא טוב (זו הגדרה מורכבת שאני מקווה שאצליח להבהיר. אבל בגדול- אלהים הוא מקור הקוסמוס ולכן הקוסמוס מטבעו שואף לשוב אל מקורו. כך גם האדם, שואף לשוב למקורו. ולכן התקרבות אל האלהים מוגדרת כטוב והתרחקות מוגדרת כרע). ואם כן- קיום הרצון האלוהי הוא ההגדרה של טוב, ואי קיום הרצון האלוהי היא ההגדרה של רע. 
ולכן, כאשר יש מצב של התנגשות בין מוסר אנושי הסכמי (כמו: לרצוח זה רע) לבין מוסר אלוהי מוחלט (כמו: מצווה למחות את זכר עמלק) ברור שהצו האלוהי הוא המחייב ועל פיו יש לפעול- כי הוא הטוב האובייקטיבי, ולא מושג חסר משמעות שהמצאנו בשביל להתנהל יפה. 
אלא שמה שהאדם צריך לברר היטב לפני כל פעולה שהוא עושה, זה: האם היא אכן רצון ה\' או לא. וזו היא הנקודה המשמעותית. (למשל: האם אכן רצון ה\' הוא שנשמיד את כל הערבים כי הם עמלק. זה שה\' רומה שנמחה את זכר עמלק זה נכון, השאלה היא מה זה אומר. וזה תלוי בהגדרת המצווה: מה הם עמלק, למתי שייך הציווי וגדר הציווי וכו\' וכו\') ובעצם כל ספרות ההלכה היא כולה ספר מוסר עצום- שגן היא ברור רצונו של ה\' עד לפרטי הפרטים: בכל רגע נתון מהו רצון ה\' שעל פיו אני אמור לפעול כי הוא טוב. 
אשמח לשמוע מה דעת הרב על הדברים.