שאילת שלום וחרדים
שלום הרב
אתמול הייתי אצל וורט של חבר חרדי שלי. כאשר שאלתי אם מקובל לומר מזל טוב גם לכלה, הוא אמר שברור שלא. שדיברנו עוד הוא גם הסביר לי שאפילו אחרי החתונה, אסור לה לדבר עם האחים שלו. להפתעתי, לאחר שעיונתי קצת, ראיתי שלכאורה אכן יש על כך הסכמה רחבה בגמרא ובפוסקים, לפחות על דיבורים שיכולים להביא לחיבה.
אנ ואשתי בתור דתיים לאומיים, מזמינים ומוזמנים באופן קבוע לארוחות שבת עם זוגות צעירים אחרים, וכן, יוצא לי לדבר גם עם האישה באירוע, אפילו דברים של ידידות וחיבה(אין צורך לומר שהכל בצורה מכבדת ובגדרי הצניעות, לפחות כך חשבתי עד עכשיו), ובאירועים משפחתיים אין מה לדבר בכלל על הקנטות של דודות, בנות דודות, גיסות וכו.
אני מנסה להבין האם באמת יש בזה בעיה, ואם כן איך נראה שרוב הציבור הלאומי או לפחות שלי, שמתיימר כן לשמור את כל ההלכה ולהקפיד על קלה כבחמורה, פשוט חי כאילו זה לא קיים, ואם יש תשובה, מה יסוד המחלוקת בינינו לבין החרדים בעניין הזה.
זה גם מתקשר לי לעוד הלכות אקראיות שנראה שאין עליהן עוררין ובכל זאת נראה שאף אחד לא באמת חי לפיהם כמו שמיעת מוזיקה בזמן שאין בית מקדש ועוד כמה דברים שאני כנראה מפספס(לגבי הסוגיה של מוזיקה לא עיינתי ממש, רק ראיתי בשולחן ערוך).
תודה
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
האם אין פה מעגליות? הנורמות בונות איסור אבל הן בעצמן נבנו מאיסור שמקורו בהלכה. האם אפשר לקבוע נורמות באופן שרירותי ואז לנהוג בהתאם להן?
כן. השאלה איך נבנו הנורמות לא מאד משנה. כל עוד אלו לא נורמות שנהוגות רק אצל עבריינים. גם האיסור מפעם יסודו בנורמות שנהגו אז. זה לא ירד מסיני.
הטיעון של חברי החרדי לא היה עניין של צניעות, זה היה עניין של פסיקת ההלכה של הראשונים על פי הגמרא. ברור שההלכה הזאת לא דאורייתא בשום צורה, ואני גם מכיר את הטיעון של הרב שלראשונים אין סמכות פורמלית, אבל אם רוב הראשונים פירשו את הגמרא שם כדין מחייב, זה לא אומר לנו כלום?
ממה שאני ראיתי בגמרא, מדובר בדיון בין האמוראים על איך לנהוג, במסגרת סיפורית/אגדית(כלומר זה לא היה דיון בבית המדרש אלא מספרים לנו מה היה) אבל הדיון מאוד דומה לדיון הלכתי רגיל. אמנם לא הביאו פסוקים, כי זה לא דאורייתא, אבל לדעתי בהחלט אפשר אולי להבין מפה שמדובר בתקנת חכמים כלשהי.
אני גם חושב שזה עוד עניין של פערים, שאצל החרדים לוקחים אגדתות מהגמרא הרבה יותר כפשוטן.
אז אני מנסה להבין איפה עובר הקו הפרשני בין מה שאנחנו מבינים כתקנת חכמים לדורות ואיפה מדובר במנהגי אמוראים שאפשר ליישם או לא ליישם.
לא עסקתי בשאלה האם זו הלכה והאם הדיון הוא הלכתי. השאלה היא האם הפסיקה הזאת יסודה בנורמות ששררו אז, כמשל בגדי הים.
ואיך אני, הלומד, אמור לעשות את ההבחנה הזאת? בסוף מצופה מאיתנו גם להפעיל שכל ישר אבל גם מחוייבות למקורות התורניים, שלא הביאו לי נימוק מוצק למה לשים בגד ים. אז פשוט נדביק להם נימוק שנח לנו?
לא מבין לאן הדיון ההזוי הזה הולך. אתה מכחיש את קיומה של פרשנות אנושית למקורות ההלכה? הן הלכות מהתורה והן מדברי חכמים. מה אתה רוצה ממני? כל הלכה עוברת פרשנויות והחלטות לגבי אופני היישום בנסיבות שונות.
אני מנסה להביןאיך פוסקים הלכה לפי מקורות הלכתיים שלא הביאו נימוק לפסיקות שלהם. מן הסתם שהפסיקה נובעת גם ממנהגים חברתיים ששררו אז, אבל איפה עובר הגבול?
מפעילים שכל ישר ומבינים מתוך ההקשר.
טוב, תודה הרב ושבת שלום:)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer