שאלה במסכת סוכה

אני לא כ"כ מבין את הקושי. ברור לי שההבדל בין המימרות הוא כמותי בלבד. דע"ד אמות יוצר צל למטה גם בגובה כ אמה ולכן מתאים לרבי זירא, אבל וע"ו טפחים לא יוצר צל למטה ולכן רב חנן הוא דלא כמאן. זוהי בבירור ההנחה הפיסיקלית של הגמרא. אני חושב שאם אתה רוצה לבדוק זאת מול המציאות אין לזה קשר ליחס בין שתי המימרות. אתה יכול לשאול על כל אחת לחוד האם היא עומדת במבחן המציאות (איני בטוח).
אבל דומני שגם בדיקה מציאותית אינה מה שאתה מתאר. הרי בדיקה מציאותית בפועל היא קשה, שהרי האור לא מתקדם בקו גיאומטרי חד. הוא מתפזר עד הקרקע, ואם תסתכל על הקרקע (אמנם תליא במחלוקת רש"י ותוס' האם בדין חמתה מרובה מצילתה מודדים על הקרקע או למעלה) לא תראה ריבוע של אור או של צל. לכן לדעתי אי אפשר לבדוק זאת פיסיקלית (זו לא אופטיקה גיאומטרית). מדובר בהערכה שנתנו חכמים שנבחנת במונחי סבירות כללית. האם יש מספיק אור על הקרקע מדע"ד או מוע"ו, בהתחשב בפיזורו בדרך למטה. כלומר עד כמה כהה האפור שעל הקרקע. מידת הכהות קובעת האם זה נחשב שיש צל או שלא.
הוא הדין לגבי חמתה מרובה מצילתה (לשיטות שמודדים זאת למטה), ברור שעל הקרקע אתה לא רואה קטעים מוארים ומוצלים לפי החורים בסכך, כפי שאולי ניתן היה להבין מהגמרא. על הקרקע בפועל תראה אפור, ולכן מדובר במדידה ממוצעת וכללית של כמה אפור זה (בין השחור למואר) וזה מה שקובע.
[במאמר מוסגר, אני גם לא יודע האם נכון לשאול זאת דווקא על קו הרוחב של א"י. למה דווקא זה קובע? הרי מדובר באמוראי בבל. זכורני שעוסקים בזה המפרשים, ואיני זוכר כעת מי והיכן.]
סוף דבר, כמו הרבה קביעות של חכמים דומני שגם כאן לא מדובר על משהו קצוב ומדיד אלא על הערכה כללית שבאה לקבוע את ההלכה בצורה חדה וישימה.
אני יודע שרבים מהמפרשים כן מתייחסים לזה כאופטיקה גיאומטרית אבל לדעתי זה לא סביר.