שאלה בעניין אומדנא‎

כבר כמה פעמים בעבר כתבתי שיש לא מעט דיונים בתלמוד ובמפרשים שאין להם חשיבות הלכתית. אפילו חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו יכולה עקרונית להשתנות ויכול להיווצר מצב שבו אנשים כן פורעים בתוך הזמן. אז מה החשיבות של הסוגיא בב"ב? היא מלמדת אותנו שכשיש חזקה נטל הראיה יכול להתהפך מהתובע לנתבע (המוחזק). זה הכל. זה הממד הנורמטיבי-הלכתי של הסוגיא ורק הוא בגדר תורה. השאלה האם אדם פורע או לא פורע תוך זמנו אינה תורה ואין לה חשיבות תורנית. זו שאלה עובדתית (בפסיכולוגיה). אם נרצה לדעת את החזקות של ימינו עלינו ללכת למחלקה לפסיכולוגיה ולבדוק מה אנשים חושבים ונוהגים כיום ואז ליישם את העיקרון התלמודי שחזקה יכולה לשנות את נטל הראיה.
אמנם כדי להבין היטב את עוצמת החזקה שמצדיקה הפיכת נטל הראיה, עלינו להיכנס ולנסות להבין עד כמה החזקה הייתה חזקה בזמן חז"ל, ולשם כך צריך להיכנס לפסיכולוגיה של זמנם (ולא של זמננו), ולכן חשיבות העיון בפרטי החזקה הפסיכולוגית עצמה (העובדות שמעבר לנורמות). יש לזה חשיבות אינסטרומנטלית להלכה של היום.
כך גם לגבי הרבה אומדנות בש"ס, שכל כולן מבחינתי דוגמאות שצריך להיכנס אליהן רק כדי להבין את העקרונות ההלכתיים-נורמטיביים. ואכן חכמי הדורות השקיעו בזה מאמץ שבעיניי אינו פרופורציונלי, וניתן להתרשם שאלו הלכות חתוכות שמחייבות אותנו בכל זמן. זה מה שמביא את האנשים לשמרנות שלפיה חזקת טב למיתב ירדה מסיני והיא מחייבת בכל הדורות, למרות שבימינו כל ילד מבין שאישה לא מוכנה לקבל כל בן זוג בכל מחיר (מוכה שחין, בעל מכה וכדומה). לכן גם אין שום משמעות לתקדימים השונים שכולם מביאים (אישה שנפלה לייבום בפני מומר, או מוכה שחין וכדומה). התקדימים הללו נעוצים בדעת נשים שבאותו זמן ומקום, ואין שום סיבה להניח שדעת זו נשמרת גם בימינו.
נמצאנו למדים שההנחה שביסוד השאלה היא טעות רווחת מאד שמשבשת את שיקול הדעת ההלכתי של רבים וטובים. לדעתי היחס הנכון הוא מה שתיארתי.
 
קח עוד דוגמה. בהלכות גיור יש הנחה שאם אדם בא להתגייר כנראה הוא באמת רוצה להצטרף. שהרי ישראל סחופים ודוויים וכו', ואין סיבה אינטרסנטית להצטרף. כיון זה כמובן שונה לגמרי. יש סיבה טובה, והיא זכויות עולה וחוק השבות. לכן החזקה הזאת צריכה להשתנות (וכאן טועים דווקא הליברלים שקובלים על כובדם של הליכי הגיור. הטעות למעלה מאפיינת דווקא שמרנים).
ועוד בגיור, קי"ל שבגיור לשם אישות הוא תקף בדיעבד. אבל שוב זה רק מפני שבעבר היה ברור לגר שאמנם אינו מת על הקב"ה ועל התורה אבל זה מה שיידרש ממנו כדי להיות חלק מהקהילה היהודית. כיום זה כמובן לא המצב ולכן גם חזקה זו צריכה להשתנות.
 
כל החזקות שהובאו בשאלה הן מהסוג הזה. אין להן שום תוקף כשלעצמן אלא אם הגענו למסקנה שהן תקפות גם היום. התקדימים לא מחייבים ובמקרים מסוימים ממש לא רלוונטיים.
 
האינדיקציות לאומדנות שנתנו בפוסקים ובתלמוד הן פרי תקופתם ואין להן שום משמעות מחייבת בימינו. מי שמיישם אותן בזמננו טועה (בדבר משנה?) ומטעה.
 
יכולים להיות מקרים מסוימים שבהם הדברים נקבעו כמדדים מחייבים גם אם המציאות השתנתה. אבל זה נדיר ומי שטוען שזהו המצב עליו נטל הראיה. מ סאה במקווה זה כנראה דין מחייב (למרות שגם הוא מדבר על אמה על אמה ברום ג אמות, וזה תלוי בגודל בני האדם, ואכ"מ).
 
אמנם לגבי מי שאוכל בשווי דינר חסר פרוטה וכדומה, השואל תהה כיצד ניתן לקבוע מדד כללי, אפילו בזמן שבו האומדנא הזאת כן תקפה. זו שאלה אחרת, ותשובתה היא שחכמים צריכים לקבוע מדדים שיאפשרו לפוסק או לדיין לקבל החלטה גם אם אין לו אומדנא לגבי המקרה שבפניו. זו משמעותן של חזקות. אבל אם יש לו אומדנא ברורה לגבי המקרה שבפניו אז כמובן כל המדדים הללו לא מחייבים אותו. ולגבי דיני ראיות בממונות כבר כתב הרמב"ם (ראה רפ"כ ורפכ"ד בהל' סנהדרין) בעקבות הרי"ף שכשלדיין ברור מהי האמת הוא אינו מחויב לדיני ראיות התלמודיים וההלכתיים, למרות כל העיון הגדול שאנחנו מעיינים בהם בבית המדרש. העיון הזה הוא לימוד תורה אבל לא לימוד הלכה. הלכה למעשה לא זה מה שמחייב. כמו בן סורר ומורה.
זו גם משמעותם של דיני הקניין שעליהם הוא תהה בסוף. אם מישהו עשה קניין שמופרש בתלמוד אבל ברור לנו שאין לו גמירות דעת הוא לא קנה. ואם ברור לנו שיש לו גמירות דעת הוא קנה גם בסיטומתא (או דברים הנקנים באמירה). דיני הקניין באו לקבוע גדר של ברירת מחדל (הסדר דיספוזיטיבי, בלשון בני דודנו המשפטנים).
 
ולסיום, חלק ניכר מהדינים הללו הם דאורייתא ולא דרבנן. ועדיין אין שום הבדל. כך או כך מדובר באומדנות של חכמים ששיערו מתי חל דין דאורייתא או דרבנן, והשערתם צריכה להיבחן מול המציאות. לכן השאלה האם דנים בדין דאורייתא או לא אינה רלוונטית כאן.
ומה שלא דנו במקרים אחרים הוא סתם מפני שלא הגיעו לידם או שלא נכנס לש"ס מסיבה כלשהי. אין שום חשיבות לשאלה האם מתנהל דיון כזה בתלמוד או לא.