שאלות בעניין רוב

א. אכן זו ההגדרה המקובלת, להבדיל מרוב  חנויות שהוא רוב מזדמן (מקרי. יכול היה להיות גם אחרת). למיטב הבנתי רוב טועים בעיבורא דירחא אינו רוב בטבע, כי הוא יכול להיות שונה. זו טעות של בני אדם ואנשים יכולים ללמוד. רוב בטבע הוא משהו פיזיולוגי שהוא אוניברסלי (אמנם לא הייתי שולל את האפשרות שהטבע ישתנה עם הדורות, כמו אולי נשים שיולדות לשבע, אבל נכו לרגע זה יש רוב בטבע וזו לא קונסטלציה מקרית).
אמנם יש לדון ברוב בבי"ד, שלכאורה ממנו לומדים את רובא דאיתא קמן (בסוגיית חולין), וכבר הקשה הגרש"ש שזה בעצם רוב דליתא קמן (שהרי כפי שהסביר החינוך אנו סומכים על כך שהאמת עם רוב הדיינים, כלומר שברוב ההרכבים הרוב צודק. וזה רוב דליתא קמן, שהוא בטבע העולם ולא מזדמן ומקרי. ולענ"ד לא דמי לרוב טועים בעיבורא דירחא ודוק היטב).
ובביאור הדברים אמרתי פעם יסוד מחודש בשיעור, ואני מצרף את הקטע הרלוונטי ממנו:
האפשרויות להבנת מהות הרוב בבי"ד
המשנה כט ע"א שראינו בשיעור הקודם מלמדת שכשיש מחלוקת בבי"ד אנו הולכים אחר הרוב. רש"י שם מביא שזה נלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות". וכ"כ הרמב"ם עשה קעה, ובהל' סנהדרין פ"ח ה"א, ובחינוך מצווה עח ועוד.
אמנם בש"ס לא מופיע להדיא לימוד מפסוק זה, אלא לעניין בי"ד נוטה (בסוגיין, ג ע"ב). והשאלה האם דין בי"ד נוטה קשור לדין הליכה אחר הרוב נדונה בשיעור הקודם. למשל, בחי' הר"ן ג ע"ב כ' שמתוך דין בי"ד נוטה לומדים את העיקרון שיש ללכת אחרי הרוב.
אמנם בסוף הסוגיא רואים שלפחות לר' יאשיה לומדים את דין הליכה אחר הרוב בבי"ד מ"אחרי רבים להטות", ומנפשות לממונות לומדים זאת בקו"ח. אם כן, זהו מקור מפורש בגמ' לדין הליכה אחר הרוב בבי"ד. ויש לדון האם ר' יונתן מסכים לצורת לימוד זו.
כאמור, בגמרא חולין יא ע"א לומדים מהפסוק הזה את דין רוב הכללי: "אחרי רבים להטות" – מכאן דאזלינן בתר רובא. הכוונה שם היא להליכה אחר הרוב בבירור ספיקות, ולאו דווקא בהכרעת דין בבי"ד. אמנם ייתכן שזה אותו עיקרון, וזה עצמו נלמד מבי"ד.
כדי להבין זאת, עלינו לבחון מהי מטרת ההליכה אחר הרוב בבי"ד. משמעות הפסוק "אחרי רבים להטות" נקבעת עפ"י הבעיה שכלל זה אמור לפתור (הבעיה שהיתה קיימת אם התורה לא היתה מחדשת את הכלל הזה).
על פניו נראה כחינוך מצווה עח, שכתב:
מצות הטיה אחרי רבים
לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר [שמות כ"ג, ב'] אחרי רבים להטות, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [חולין דף י"א ע"א] רובא דאורייתא.
ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים.
ומשרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתינו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה, ובכן בעשותינו מצוותם אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות [דף ב' ע"א] שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם.
הפיסקה האחרונה מסבירה מדוע צריך בכלל להכריע (ובאמת זה רק במקום שדרושה אחידות. אין הכרח להכריע בכל מחלוקת, בפרט שזה נגד ערך האוטונומיה של כל אחד). הפסקאות הקודמות משקפות תפיסה שהרוב בדרך כלל צודק, ולכן הולכים אחרי הרוב. הסברנו בשיעור שברוב דמוקרטי המצב שונה לגמרי. שם הולכים אחר הרוב לא כי הוא מבטא את האמת אלא מפני שזכותו של כל אחד לקבוע את גורלו. ראו על כך במאמרי בקובץ המצורף.
האם לפי החינוך הרוב בבי"ד הוא רוב דאיתא או ליתא קמן? די ברור שזה רוב דליתא קמן (כפי שמעיר הגרש"ש בש"ג פ"א), שהרי אנחנו מתבססים על הסברא שבדרך כלל ברוב ההרכבים הרוב צודק. זה לא מדבר על ההרכב שנמצא כאן במקום.
 
הסבר ר"ש שקאפ לרוב בבי"ד כרוב דאיתא קמן
בשע"י ש"ג פ"א מאריך לבאר את ההבדל בין שני סוגי הרוב, ומביא מחלוקת ראשונים מי מהם חזק יותר. הסברנו בשיעור את שיטת הרמב"ם שרוב דליתא חזק יותר, לפי אפקט דוד לוי (שמאה אחוז מהתוצאות נקבע על ידי רוב המצביעים). כך הפעלת רוב דליתא קמן היא על כל המקרים, ולא מתחשבים במיעוט. ברוב דאיתא קמן יש ראשונים שאומרים שבסוף כבר אין לאכול הכל, כי סו"ס לפנינו יש מיעוט ואי אפשר להתעלם ממנו.
הר"ש שקאפ טוען שרוב דאיתא קמן כלל אינו מברר מציאות (זו גזיה"כ מ"אחרי רבים להטות"). הנימוק שלו לזה הוא תמוה מאד. שכן הוא תולה זאת בכך שבכל חנות יש רוב נגדה, וזה כמובן טיעון הלכתי ולא מציאותי (טעות בהסתברות).
עוד הוא טוען שדברי החינוך בעייתיים, שכן לשיטתו הרוב בבי"ד הוא רוב דליתא קמן. לכן הוא מסביר את הרוב בבי"ד אחרת. הוא טוען שהולכים אחרי רוב צדדים. כמו שכל אחת מהחנויות מטילה צד על חתיכת הבשר (האם הוא כשר או לא), והולכים אחרי רוב צדדים, כך כל דיין מטיל צד על המקרה (שהדין הוא כזה או כזה) והולכים אחרי רוב צדדים. הוא מסביר שלכן שני אלו הם מקרים של רוב דאיתא קמן.
 
הצעה אלטרנטיבית להסביר את ה'חינוך'
ראינו שרוב דאיתא קמן לא מבוסס על מדגם והכללה, שכן אין אפשרות לבדוק אותו בניסוי. זאת בניגוד לרוב דליתא קמן שהוא הכללה מדעית על סמך מדגם מייצג (כמו רוב נשים יולדות לתשעה). כעת נחשוב על רוב בבי"ד לפי הסבר החינוך. נניח שהרוב בד"כ צודק, על מה מבוססת ההנחה הזאת? האם היא תוצאה של מידגם והכללה? נראה שלא, ולו רק מפני שאין דרך לבצע בדיקות על מדגם כזה. ניטול אוסף של פסקי דין שהתקבלו על פי רוב נגד מיעוט ונשאל כמה מהם היו צודקים? אין לנו דרך לדעת מה צודק בכל מקרה, שהרי אין לנו יותר מידע מהדיינים עצמם. לכן אין דרך ליצור את ההכללה של החינוך בצורה של מדעית של הכללה של תצפיות על מידגם. אז על מה זה מבוסס? נראה שעל שכל ישר.
אבל אם כך אז זה דומה לרוב דאיתא קמן ולא רוב דליתא קמן. זה אמנם בעל אופי של רוב דליתא, אבל התקפות של הרוב הזה מבוססת על שכל ישר כמו התקפות של רוב דאיתא. לכן הגמרא בחולין קובעת שרוב בבי"ד דומה לרוב חנויות והוא רוב דאיתא קמן. לא צריך להגיע להסברי ר"ש שקאפ, וכפי שראינו הם גם לא ממש נכונים. יש רוב לטובת החנויות הכשרות גם במציאות. זו לא רק גזיה"כ הלכתית, וגם בלי ההלכה סביר שהיינו עושים זאת.
נעיר שהמהלך של סוגיית חולין יכול להישאר כפי שהציע ר"ש שקאפ. ההבדל בין רוב דאיתא וליתא הוא שהם אחרים ולא שיש אחד חזק והשני חלש. לכן הגמרא בחולין מניחה שאי אפשר ללמוד אחד מהשני. אמנם למסקנה, לפחות לפי הסבר אחד ברש"י שם, באמת גם את רוב דליתא לומדים מ"אחרי רבים להטות", שכן סו"ס יש כאן הליכה אחר הרוב.
ב. במרדכי שם יש שתי תשובות וככל הזכור לי ההבדל ביניהן הוא בשאלה האם מקום הקביעות נדון לפי הדיינים או לפי הסברות.  להבנתי כוונתו של מהר"צ חיות לומר בדעה השנייה (שדנים על הסברות ולא על הדיינים) שלסברא היא דבר מופשט אין מקום וממילא לא שייך מקום קביעותה של הסברא. 
ואולי כוונת המרדכי היא כדבריי בשיעור שהבאתי כאן למעלה.
[בסוגריים, לא הבנתי את הניסוח שלך לגבי "תערובת אמיתית" מול "לראות כל דבר בפני עצמו". גם קבוע הוא תערובת אמיתית, השאלה היא רק האם זה נייד או קביעא במקומו. וכי תעלה בדעתך שאין דין קבוע ביבש ביבש שניכר? הרי דיינים בבי"ד הם תערובת כזאת וכן בזורק אבן לגו ובצפרדעים. בד"כ קבוע הוא דווקא ביבש ולא בלח]
כל טוב,