שאלתו של מלצר‎‎

שאלה מרתקת. חשבתי עליה מעט וזה מה שהעליתי בינתיים.
 
אם מותר לפגוע באם נגד רצונה זה רק מפני שיש עליה דין רודף. אחרת לא פוגעים באדם אחד (גם לא פגיעה שאין בה מוות, כמו נטילת איבר בעל כורחו) כדי להציל את האחר.
דין רודף של האם דורש שני בירורים: א. האם העובר הוא נפש שיש על מי שרודף אותו דין רודף. ב. האם מצב כזה אכן נקרא רדיפה.
בשאלה הראשונה, ידועה המשנה באוהלות והגמרא בסנהדרין שאומרת שהורגים עובר שמסכן את אמו אבל משהוציא את ראשו לא הורגים אותו. משמע שהעובר אינו נפש. אבל בפשט הגמרא ההיתר אינו בגלל זה אלא מפני שזה לא מצב של רדיפה (משמיא קא  רדפו ליה: מהשמים רדפוהו. כי השמים שמו אותו שם בסיכון הזה). אם כן, אלו בדיוק שני פירושים שחלוקים בשתי השאלות שהצבתי למעלה. האחד תולה את ההיתר בכך שעובר אינו נפש והשני תולה זאת בכך שמצב כזה אינו רדיפה.
אבל ברמב"ם יש לשון עמומה קצת (הוא תולה את ההיתר בכך שהעובר הוא "כרודף", ולא בכך שאינו נפש). זה נגד פשט הגמרא שאומרת שאין לו דין רודף (והראיה שכשהוציא ראשו אין היתר להורגו). לדעתי הפשט הפשוט ברמב"ם הוא שיש כאן דין "כרודף", שמתיר הריגת עובר להצלת האם רק בגלל שנפשו שווה פחות. כלומר לשיטתו ההיתר מבוסס על שני המרכיבים ושניהם נדרשים: חיי העובר שווים פחות, והמצב הוא כעין רדיפה. אם חסר אחד מהם אין היתר.
אלא שכעת יש לדון במצב ההפוך: האם לאם יש דין רודף לגבי העובר (או אולי "כרודף") בדיוק כמו שראינו על העובר לגביה. לכאורה השמים שמו אותו שם וגם אותה סביבו, ולכן זה לא מצב רדיפה (אלא אולי 'כרדיפה'). אבל יש לחלק, שהרי העובר נמצא שם על כורחו (מהשמים), אבל האם היא שהחליטה להביאו לעולם והיא שמה אותו שם. ומכאן שאולי לגבי רדיפת האם אחרי העובר לא שייך לומר שהשמים רדפוהו, ולכן לאם יש דין רודף לגביו. אמנם הסיכון לא נגרם על ידה אלא מהשמים, אבל עצם הימצאותו שם היא בגללה.
מסברתי שלי הייתי אומר שלאם יש דין רודף במצב כזה, כי היא החליטה להביאו לעולם ולכן האחריות לשלומו ולחייו בידיה, ואם היא יכולה להצילו זו חובתה. אלא ששווי חיי העובר אינו כאדם שלם, ולכן יש לדון גם אם החלטנו שהאם כן נמצאת במצב של רודף, האם חל עליה דין רודף, שהרי היא רודפת אחרי משהו שאינו לגמרי אדם. אולי ברודף כזה אין היתר לפגוע. אמנם מכיוון שזה נראה לי דין רודף גמור ולא רק כרודף (כי היא שמה אותו שם), אולי גם לגבי סכנה לחיי עובר יש להתיר ואף לחייב פגיעה ברודף (באם).
לגבי ערך חיי העובר, ראה סקירה כאן:
https://din.org.il/2020/01/17/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%A3-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%A8/
כאן גם דן בחילול שבת להצלת חיי עובר. להלכה פוסקים (בשו"ע) שמחללים שבת להצלתו. ולכאורה מסברא הוא הדין לרודף אחרי עובר שמותר וצריך להורגו.
אמנם יש לדון בזה שכן החובה לחלל שבת יכולה להיתלות בסברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (שאמנם נדחתה במסקנת סוגיית יומא, אבל רק בגלל שהיא לא מספיקה למצבי ספק. ובאמת בסוגיית שבת קו כמדומני היא כן מובאת לגבי חילול שבת על הצלת קטן. ולכאורה הוא הדין לעובר שעתיד לשמור שבתות הרבה). אם זה כך, אז לא ברור שניתן ללמוד מהחובה לחלל שבת להצלתו שיש גם דין רודף אחרי מי שבא להורגו.
בשולי הדברים יש לדון בסיכון אחר לעובר, שאינו מוות. ייתכן שאם מצרפים שהסיכון כאן אינו מוות ושמדובר בעובר שערך חייו נמוך, ועוד ספק האם בכלל מצב כזה אכן נחשב כרדיפה (או שמשמיא קרדפו ליה), לא לגמרי ברור שניתן לחייב את האם לעבור ניתוח. אבל בו בזמן צריך לזכור שגם לגבי האם לא מדובר להרוג אותה אלא לחייבה בניתוח שאמנם יש לו סיכונים אבל זה לא ניתוח ממש מסוכן.
בשורה התחתונה הייתי אומר שהלכתית האם חייבת לעבור ניתוח וכך יש להורות לה. אמנם אם בכל זאת אינה רוצה, קשה לכפות עליה להתנתח בעל כורחה. אמנם לדעתי יש סברה גדולה להתיר אפילו כפייה (כמו כפייה לזון את הילד אחרי שנולד), אבל המוציא ממנה עליו הראיה. ואולי יש לחלק בין מצב שבו האם טוענת שהסירוב הוא בגלל הסיכון עבורה, ואי אפשר לחייבה להסתכן, לבין סירוב בגלל חוסר נוחות, שבזה קל יותר לחייב (גם לזון את הילד זה לא נוח להורים).
זהו. רק קווי מחשבה ראשוניים. די מפליא שלא מצאתי בינתיים דיון כזה (אם כי זו אינה ראיה כמובן). ישבתי על זה כעת רק כמה דקות.