שלום לרב

נזכרתי כעת בדוגמה שעשויה להבהיר את העניין. הגמרא במנחות צט אומרת שמי ששנה פרק בבוקר ופרק בערב יצא יד"ח מצוות תלמוד תורה. ואז מתחילה שם תחרות איך למזער עוד יותר את החובה בלימוד תורה (ראה בסוף טור 479). בסוף המסקנה היא שדי בק"ש בוקר וערב, מה שבין כה וכה אנחנו עושים כל יום, כדי לצאת ידי חובה. הסברתי בטור שם שהתהליך הזה בא לעשות שני דברים: להפריד בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה (שהוא רחב ויסודי הרבה יותר ולכן לא נכנס לגדר של מצווה אחת מהתרי"ג), ובו בזמן להשאיר קטע מינימלי במסגרת החובה ההלכתית הפורמלית (מצווה). זה ק"ש בוקר וערב. זה גורם לנו לגעת בתורה כל יום, והמגע המינימלי הזה הוא חובה. כל מה שמעבר לו ראוי ורצוי מאד, אבל אינו חובה.
זה משל טוב למה שכתבתי לך כאן על התפילה. יש עניין להשאיר מגע כלשהו ביומיום שלנו עם עבודת השם ועם לימוד תורה. יש בזה ערך מעבר לתוכן העיסוקים הללו בעצם קיומה של מסגרת מינימלית, שלד דתי לחיי החולין היומיומיים.

הדמוגגיה בשאלה מעולה .

תודה לרב על התשובה המפורטת.

הנקודה שבה נגעת בתשובת ההמשך שלך מעסיקה אותי רבות.

האם אנחנו חיים חיי תורה רק כקונטרסט לחילוניות?

אני לא חושב שזוהי הייתה כוונתך אך אני חש שזוהי באמת הרוח בציבורים הדתיים. בטח בציבור החרדי( שנוצר בדיוק למטרה זו – ההתגוננות מפני החילוניות).
זאת אומרת אם אני לא הולך לבית כנסת (אך מתפלל לבדי בבית), או לומד לבדי בבית לעתים (לא קובע עתים ), אז הנרווים הדתיים אמורים לפעול עליי ולומר לי :"מה ההבדל בינך לבין חילוני"?

במאמר מוסגר איני מאמין במילה חילוני או דתי, שהרי אלו מושכים סוציולגיים לטעמי, ופחות קשורים לעצם מהות עבודה ה'.

בציבור הדתי עניין חיי החול הוא לכתחילה, לא כך?
אז מהם חיי חולין?

הציבור הדתי לאומי נוסע לחו"ל (למרות ססמאות "לא יוצאים מארץ ישראל" היבשות, הולך להופעות ויושב לעתים בברים, אצטדיוני כדורגל ותיאטרונים.
אז כל מה שמבדיל אותי הוא הליכה למניין? להיות חלק מציבור? להיות שותף השיעורים שבועיים?
ואם אני יושב לבדי ללמוד תורה ומתפלל בטבע או בביתי?
האם אני מחוץ לחיים הדתיים?

אז זה מוכיח שחיים דתיים הם בעיקר חברתיים.

ממש לא נכון. הדיון אינו האם דתיות היא אך ורק קונטרסט לחילוניות. מה שטענתי הוא שלתודעה הדתית חשובה גם ההיבדלות מהסובב החילוני. בלי זה קשה לתחזק תודעה דתית. לכן כנראה נתנו מעמד כזה לתפילה במניין.
אם תעשה הכל בליבך פנימה זה מצוין. השאלה האם זה יקרה. בדרך כלל לא. לכן העדיפו לקבוע תפילה במניין שמחייבת אותך לעשות מעשים פומביים ולהקדיש להם זמן מוגדר. זה מסייע לך לשמר את התודעה הדתית. אין לזה שום קשר לערכים ולמה שראוי. זה קשור רק לתופעות פסיכולוגיות שיש להתחשב בהן.
ייתכן שאתה צדיק יסוד עולם, וכל צפייה בטבע מבחינתך היא פגישה עם הקב"ה ואפופה חוויות רליגיוזיות. רוב בני האדם הדתיים אינם כאלה, ולכן יוצרים עבורם חוויות או אירועים שיסייעו להם לחוש זאת כמה פעמים ביום.
ולסיום, המושגים דתי וחילוני מובחנים ומוגדרים היטב, והם מאד חשובים. דתי הוא מי שמאמין באלוהים ומחויב למצוותיו (גם אם לפעמים נכשל ולא עושה הכל) וחילוני לא. מאד פשוט. יש למושגים הללו השלכות סוציולוגיות, אבל העמדתם על סוציולוגיה היא טעות קשה.

תודה לרב על התגובה.

אני מבין את דבריך ואת החשיבות שבמעשים החיצוניים, אף אני הייתי כזה, וכשהתחלתי לשמור מצוות הייתי מכתת רגליי למצוא מניינים בכל מחיר.

אבל כשאני מתבונן כיום על העולם הדתי, חסרה לי בו הזרימה הטבעית.
כל פעולה שלי היא לא לכתחילה, לא נובעת היא מהטבעיות שלי.
בציבור הדתי לעתים אידאלים וערכים מוחדרים באיזו אלימות פנימית לתוכך, כי הם חייבים להיות שם. ולעתים זה מכביד. אז הכובד הוא עול. לא מהסוג הבריא. ואז מביטים החוצה ומחפשים "חופש". ומשום מה העולם ה"חילוני" נראה כביכול זורם יותר, קליל יותר (הייתי שם, אני יודע מה יש באמת בפנים ומה אין).

קשה לי עם העובדה שהאדם הדתי צריך לעשות מעשים בכח לעתים, כי הוא חייב פסיכולוגית לקיים זאת כדי ליצור חברה דתית טובה.

אדם שרוצה להתקרב ולשמור תורה ומצוות, להכריע שאת הברית עם ה' הוא באמת רוצה ומשתוקק אליה, נתקל הוא בסיזיפיות הדתית, בבתי הכנסת המשמימים (מלאי העלונים הפוליטיים – אני יודע שאינך אוהב אותם), ובשיח הדתי הרדוד והממוחזר עם דרשות השבת שמעלות פיהוק. רק הילדים נהנים מכמות סוכר אימתנית והם המאושרים היחידים בבית הכנסת.

אני לא מסוגל לחיות בתודעה דתית של עייפות, כבדות וחיוב מעצבן שיוצר תקתוק מניינים בבוקר כדי להרגיש "סימנתי וי".

עייפתי מזה.

לדעתי משהו מהותי בדתיות הוא בדיוק ההתגברות על הזרימה הטבעית. זה לא חיסרון אלא מהותה של דתיות. מי שמנסה לזרום בד"כ משלם בתודעתו הדתית, כי הדתיות מנסה להוסיף משהו על הטבעי. קירקגור ניסח זאת באופן חד, כשדיבר על האסתטי, האתי והדתי. כל שלב כאן מדכא את השלבים הקודמים.
הראי"ה קוק, גם הוא כמו קירקגור עושה זאת בפירושו לעקידה (בעולת ראיה), ניסח זאת נהדר. הוא מסביר שהקב"ה העביר את אברהם סדנת סיוט כדי לבדוק את מוכנותו להתגבר על הטבע ואפילו על המוסר למען המחויבות הדתית. ורק אחרי זה הוא מתגלה אליו ואומר לו 'אל תשלח ידך אל הנער', כלומר שהמחויבות הדתית לא אמורה לסתור את החיים הטבעיים. אבל אפשר להגיע למצב כזה (אני בספק אם גם אז אפשר) רק אחרי שאתה עוקד. משהו בחיים הדתיים כרוך בעקידה של הטבעי והזורם, ולדעתי זה מהותי. אני מסכים שאין סיבה להגביר זאת מעבר לנחוץ. זה לא ערך אלא צורך. אבל משהו כזה כנראה צריך להיות. אדם לא פודה פטר חמור ונמנע מאכילת חזיר בזרימה טבעית. זה צו שמורה לנו להתגבר על הנטיות והזרימה הטבעית ולציית ולהיות מחויב. זו מהותה של דתיות יהודית שבמהותה היא מחויבות להלכה. דתיות אחרת כמו בנצרות אין בה כמעט הלכה, וכל כולה רגש דתי ומוסר וטקסים. אבל זו דתיות מסוג אחר (וכבר כתבתי לא פעם שרבים, כמו קאנט וחבריו היהודים, התבלבלו מתוך כך וחשבו שהיהדות אינה דת).
בקיצור, היעדר הזרימה זה לא באג אלא פיצ'ר.

תןדה לרב על התגובות המהירות.
מעריך זאת מאוד.

אני מנסה לחפש את האיזון שייתן לי את האותנטיות המדודה, שאיתה אוכל לחזור אל בתי הכנסת.

בגילוי נאות, נגרם לי "נזק" רוחני בעקבות לימוד בישיבה שהייתה "יין הונגרי" חזק מדי.

כשהתרסקתי אחריה אל המציאות, יצאתי לחפש בפרדס הרציונלי.
ראיתי כי טוב, קיבלתי רגליים על הקרקע במידה מסוימת, אך המבט שלי הפך קר ומנוכר אל הדתיות הבורגנית והממוסדת. ניסיתי לשכנע את עצמי שתורה זו לא חוויה רוחנית ועינוג עצמי, אלא ברית ועול שהוכתב משמיים, ו"על כרחי אני חי".

את האמת, אכן, הרצאות של פיזיולוגיה ואנטומיה (אני עוסק ברפואה), סרטי טבע והתבוננות בו מקנים לי שיעורי אמונה חזקים מאוד, הרבה יותר מכאלו שלמדתי בישיבה.

האמונה שלי נמצאת בעולם התופעות, בפרטים המעוררי השתאות של הקוסמולוגיה, הפיזיקה, הטבע על כל נפלאותיו.
כל ניסיון להתחבר לחברה דתית עולה לי בתוהו.
שם אין את צליל הטבע והים שזועקים אלוקות.

זה אולי נשמע קצת גבוה אך זוהי תחושתי. אולי יש כאן אלמנט של גאווה.
כבר לא יודע.

אני מאוד רוצה למצוא את האיזון הזה ולא ללכת לאיבוד בנבכי המחשבה.

בסל הכל מחפש בכנות.

אני מאד מבין אותך. תחושותיי ביחס לחברה הדתית די דומות. ועדיין אדם הוא חיה חברתית והדת (לפחות היהודית) גם היא מוסד חברתי. לכן לדעתי התבודדות גמורה אינה אופציה מומלצת, אם כי איני שולל אותה קטגורית.
אני חושב שאם סרטי טבע מועילים לך דתית או נפשית אין סיבה לא לצפות בהם. אבל זה לא סותר שבנוסף צריך מסגרת דתית כלשהי, כמו תפילות במניין, לימוד קבוע וכו'. אני חושב שבלעדיה לא תצליח לשמר את התודעה הדתית. אמונות וחוויות הן חלק שולי מהדתיות היהודית. החלק המהותי הוא המחויבות, ולוותר עליה לטובת חוויות ולראות בהן עיקר זוהי הקיומיות הארורה שהורסת את הדתיות המודרנית העכשווית. היא מפוגגת את הדתיות. אמונה באלוהים אינה העיקר, אלא קיום המצוות (מתוך אמונה בו ומחויבות אליו). על כך נאמר: ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו.
תחושות אליטיסטיות מהסוג שתיארת הן מתבקשות ואין לי שום בעיה איתן. ועדיין ביחד עמן כדאי לשמר מסגרת חברתית כלשהי לעולם ולחיים הדתיים שלך. לדעתי זו תהיה טעות לוותר על זה.
אני מריח שעברת משבר שהשאיר בך את אותותיו בגלל שגילית שהחינוך הדתי שקיבלת היה דבילי. לצערי זה נכון לגבי רובנו (אם כי הרוב לא עוברים משבר משום מה). אבל לא נכון לשפוך את התינוק עם המים. נסה לתקן את המערכת ולא לזרוק אותה. זה מה שאני מנסה לעשות.