תהליך הדרש
שלום הרב,
תהליך הדרש בגמרא נראה הרבה פעמים כציור מטרה סביב החץ כאשר החץ הוא הסברה האפריורית של חכם פלוני, ועיגול המטרה הוא אופן החילוץ של הסברה מתוך הפסוקים. מצד שני הגמרא תמיד מתאמצת למצוא מקור מדרשי בפסוקים לסברא של חכמים (ייתור, דיוק, מידת דרש כלשהי). אבל אם ממילא מדובר בסברא, למה להתאמץ כל כך למצוא לה מקור בפסוק? פשוט שיגידו שחכם פלוני סבר כך וזהו.
בברכה,
לפעמים הדרשה סומכת ואז באמת היא מגיעה בדיעבד. אבל כשהדרשה היא מקור הדין אז כנראה שאין כאן סימון מטרה אחרי החץ, אלא אנחנו לא תמיד מבינים את דרכי הדרש. זו לפחות הנחת העבודה שלי.
במאמרי על מעמד הסברות הסברתי שסברא לבדה בלי דרשה לא תהיה דאורייתא ממש (לפחות כשהיא מחדשת דין מחודש). במאמרי על עדים זוממים וגזירת הכתוב הסברתי שגם כשיש סברא לפעמים לא מיישמים אותה ללא הפסוק (או כי היא לא מוחלטת מצד עצמה, או מפני שיש כלל הלכתי שמונע את יישומה. ראה במאמרי שם)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer