תורה שבכתב ועוד.

תודה.
לגבי ג': מה לגבי בית דין? במישור הציבורי קשה לומר שלא נותרה היום סמכות, והסמכות האחרונה היא חכמי התלמוד. ופרט לזה, מדוע רק חכמי התלמוד הם מקור סמכותי? מדוע האופן שבו מתייחסים היום לדברי הראשונים, למנהגים וכדו', כמקור סמכותי – וכך הדרך ההלכתית הרווחות לא הפך את הללו למקור סמכותי גם כן לפי קבלתינו כעת?
מחילה שאני עונה לפני שקראתי את המאמר הנ"ל, כרגע לצערי אין לי פנאי לזה.

לא יודע מהו המישור הציבורי. מבחינת ההלכה מוסכם על כולם שאין סמכות אחרי התלמוד. כך הוא בראשונים ובאחרונים ואפילו ברמ"א בשו"ע (שמעתיק את הרא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו).
מה שאנחנו מתייחסים לראשונים הוא סמכות מהותית ולא פורמלית (חפש כאן באתר את ההגדרות הללו).
לא קיבלנו את הראשונים ואפילו לא את השו"ע כפפי שקיבלנו את התלמוד. עליו לא חולקים, ועליהם כן. קיבלנו שיש להם משקל, ואכן צריך וראוי לתת להם משקל.

במישור הציבורי – כוונתי לדוגמא לגיור. שתוקפו מהתורה בימינו הוא משום דשליחותיהו קא עבדינן. קשה לומר שכל אדם ששנה וסובר שהוא מבין ויגייר נאמר שלגיורו יש תוקף משום הנ"ל. בפשטות, יש מוסכמה ציבורית – לסמכות פורמלית גם בימינו שרק בית דין המקובל על הציבור הוא המגייר ורק לו יש את התוקף הנ"ל. לפי זה עולה כי ישנה מוסכמה לגבי סמכות פורמלית גם בימינו – בעניינים הקשורים לכלל ולא לאדם בביתו.

באופן כללי, מוסכמה זו אני חושב שקיימת גם בענייני גיטין וגירושין. אף שבימי חז"ל ודאי שהעסק היה פשוט יותר היה זה משום ההיכרות הברורה בין האנשים ואפשרויות הזיוף המצומצמות שניתן היה לגודרם. אך בימינו, עם ההתפתחויות השונות – במידה ולא יהיה מוסד שינהל את העסק הזה כל בר דעת מבין שיכול להיווצר מצב מבולגן לגמרי בעניינים אלה. ודאי שיש מחלוקות לגבי המוסד עצמו ועל גבולותיו, אך פרט לפייגליניסטים מזדמנים הטוענים כי לענייני קידושין "נחפש בגוגל" או כל מיני אמירות חסרי אחריות שכאלה, נראה שיש מוסכמה רווחת שצריך לנהל את זה איכשהו. אם כנים דבריי, הרי שגם בימינו יש לומר שיש סמכויות פורמליות בתחומים היכולים להשפיע על כל הציבור. וכמו שקבלת הציבור את דברי התלמוד ודברי חז"ל יוצרת סמכות פורמלית במישור הפרשני של התורה אפילו לחייו ההלכתיים הפרטיים של האדם, כך יוצרת קבלה זו סמכות פורמלית בפסיקה בתחומים מסויימים הקשורים לכלל הציבור כנ"ל.

אין דרך לקבוע על מי חל דין שליחותייהו. זו סברא ולכן איני קושר זאאת דווקא לממסד דתי. כמו שכל בי"ד בכל תחום הוא שלושה אנשים שיושבים ודנים, איני רואה מה שונה בגיור. יש הבדל מסברא אבל לא בעצם הדין. וכמובן גם בדיטין וקידושין אין הסכמה על מוסד מוסמך. אתה מדבר אולי על מה שראוי ולא על מה שמצוי. אף אחד לא מפקפק בגיור או בקידושין של בי"ד פרטי וחשוך במאה שערים שלא מכיר במדינה וברבנות והם לא מכירים בו.

להבנתי, קשה לקבוע מתי חל דין שליחותייהו כיוון שקשה לקבוע על מי חלה הסכמת הציבור – אך האם אתה מסכים לתלייה של זה בזה? שהסברא לגייר בימינו תלויה בקבלת הציבור את בית הדין – ורק זה מה שנותן תוקף לגיור זה מדאורייתא (שהרי הגיור היה תלוי בסמיכה דווקא, בניגוד לבי"ד של ממונות למשל שיכול לפסוק בעניינים מסוימים לפי הכוונת התורה) ולכן אכן יש מקור לסמכות פורמלית גם בזמן הזה. קבלה זו כסמכות פורמלית ודאי שלא קיימת רק אצל מוסד הרבנות, גם בתי הדין של הקהילות החרדיות מוסכמים על ידה, לכן גם בית דין "חשוך" במאה שערים נכנס תחתה, כך היא התפיסה הרווחת בקרב הרוב הנאמנים להלכה.

הנפקא מינה תהיה אצל דמויות שלא פועלות בהסכמה של חברה דתית משמעותית, אפילו אם הם בתוך היהדות האורתודוכסית, ודאי שאי אפשר להוכיח זאת, אבל לפחות חשש יש בזה לגיורים אלה.

חוץ מזה, אם נאמר שאין כל סמכות פורמלית, מה יביא אותנו לבטל לדוגמא גיור עי"ד בי"ד רפורמי אם נעשה באופן שתופס הלכתית. בעיני רחוק לומר שיש לזה תוקף.

אתה מנסה לרבע את המעגל. אין קריטריונים חדים, אבל ה לא אומר שאין נכון ולא נכון. אם בעיניי הרפורמים לא ראויים לדיינות אז אין שם בי"ד ואין גיור. אם מישהו חושב כך עליי – כי אז גם הגיור שלי לא יהיה בעיניו גיור. בלגן? נכון. אבל אין מוצא אחר. גם לשיטתך אין קריטריונים. אז על מה הדיון?

שלהבנתי, אם תוקפו של הגיור הוא משום הסכמה וקבלה ציבורית אזי אם אין לבית דין כלשהו הסכמה כזו אז הגיור שלו לא תקף אפילו אם לדעתי הוא מאוד ראוי. כיוון שאין בזה אמת אובייקטיבית אלא קבלה סובייקטיבית של הציבור. ש אכן אין קריטריון ברור להגדרת קבלת הציבור אבל כן יש מצבי קיצון שברור שהם בהסכמת מיעוט ולא בהסכמת הכלל.

אבל נכון שגם אם לא חושבים כך אין שאלה מבית דין רפורמי הפסול מצד עצמו כפי שכתבת.