תורת כפל התולדה

לגביי קאנט, במבוא למטאפיזיקה של המידות הוא עשה הבחנה בין חובות שלמות לחובות בלתי שלמות, ושם את החובות השלמות (בעיקרן חובות אל תעשה) מעל לחובות השלמות. אז לפי הבנתי הוא אכן היה מציע לא להפנות את ההגה, כי זאת חובת אל תעשה שלמה, מאשר להציל אחרים שהיא חובת תעשה בלתי שלמה (אודה לתיקון אם לא הבנתי נכון)

באמת לא הסברתי את הטיעון כמו שצריך. תורת כפל התולדה (שבאה לתת תירוץ לדילמות מהסוג הזה) אומרת שיש הצדקה לבצע מעשים לא מוסריים (במובן של מעשה ולא של מחדל) אם ורק אם מתקיימים התנאים הבאים:
1. המעשה כשלעצמו אינו אסור מוסרית (לא רע להפנות הגה)
2. התוצאה הטובה היא צפויה ורצויה (נציל 5 אנשים וזהו רצוננו
3. התוצאה הגרועה היא צפויה אך לא רצויה (אנחנו לא מתכוונים להרוג את האחד, אך עם סיבוב ההגה זה אכן קורה לדאבוננו)
4. התוצאה הטובה אינה מושגת באמצעות התוצאה הגרועה (הרג האדם לא גורם להצלתם של החמישה, בניגוד לדילמת הרופא לדוגמה ששם הרג של אחד משמש כדי להציל את החמישה האחרים)
5. התועלת של התוצאה הטובה עולה בהרבה על הנזק של התוצאה הגרועה (זה כמו שאמרתי נתון לויכוח בניגוד לשאר הסעיפים)
הטענה היא שבעזרת טענות אלו אפשר להצדיק את הריגתו של אדם אחד כדי להציל חמישה, בבעיית הקרונית.
מה דעתך על כך? וגם, אשמח אם תתן את דעתך באופן כללי על בעיית הקרונית ומה אתה טוען שמוסרי לעשות בה.

זו נראית לי שטות גמורה. הזזת ההגה היא מעשה הריגה. זה לא שונה בשום צורה מירייה ברובה או הכאה שמביאה למוות. מותר גם לירות ברובה ולהניף את ידי. זה שהזולת הכניס את פרצופו למקום שאליו הזזתי את ידי, זה כמו הזזת ההגה.
כל השטויות הללו לא נכונות וגם מיותרות. כטענת נגד סבירה אתה יכול לטעון שתוצאה פחות גרועה (אחד אחד שמת במקום חמישה) מקזזת את האלמנט של של מעשה מול מחדל. זו הטענה הרגילה של אלו המתנגדים. שים לב שאין כאן תוצאתנות טהורה, שכן יש כאן קיזוז בין התוצאה לפעולה.
כשלעצמי, אין לי עמדה ברורה בעניין, אבל אני נוטה לאי עשייה. לא בגלל ההבדל בין מעשה למחדל, אלא בגלל שאין לי רשות לבחור סתם כך אדם שייהרג בלי שהנסיבות האובייקטיביות מאיימות עליו. החמישה ההם מזלם גרם, ואני לא יכול להצילם. פגיעה באדם אחר שאני בוחר היא מעשה שלא ייעשה.

תודה. אפשר הסבר קצת יותר מפורט על אי התוצאתנות הטהורה? לא הבנתי את עניין הקיזוז בין התוצאה לפעולה.
ובנוסף, בתור מישהו שתומך בתורת המוסר של קאנט ומנסה להתנהל על פיה, שאלתי הבסיסית יותר בכל הדיון הזה הוא מה מצדיק עשיית מעשה לא מוסרי? הרי אני מניח שתסכים איתי שהרג של אלפי אנשים על ידי הקרונית מול אדם אחד זוהי בעיה שיותר קשה לומר עליה שלא נפנה את ההגה. מה גם, שיש דילמות יותר מציאותיות וקשות. לצורך הדוגמה, האם להרוג ראש ארגון טרור, בידיעה ודאית שמסביבו ימותו אנשים חפים מפשע? (אני מניח שגם פה, אינטואיטיבית אני נוטה לענות שיש להרוג אותו למרות מות החפים מפשע, אם מותו יהיה וודאי ואם הוא אכן ראש ארגון שגורם למותם ולסבלם של המון אנשים)
יש לי אינטואיציה שיש איזה שהוא מנגנון שאמור לעזור לנו להחליט להפר חובה מוסרית, ואני לא חושב שהתשובה לכך היא תועלתנית (בדוגמה, ההרג של ראש הארגון יגרום להרבה פחות הרג בעתיד, ולכן כדאי להקריב את המעטים בשביל הרבים). האם יש לך כיוון לאותו מנגנון? אשמח לתשובתך הקצרה בעניין ושתפנה אותי למקומות שמדברים על כך כדי שאוכל להאריך בנושא.
עד כה (אמנם אני עוד צעיר) לא מצאתי תשובה מספקת לעניין, ואני חושב שזוהי סוגיה שחשוב ללבן אותה.

אני לא מקבל את הניסוח שלך. שום דבר לא מצדיק עשיית מעשה לא מוסרי. השאלה מהו המעשה המוסרי או הלא מוסרי.
יש שיקולים מורכבים שהשורה התחתונה שלהם היא הקובעת מהו המעשה המוסרי. בדבריי דיברתי על כך שיש משקל לפעולה ולתוצאה, ולפעמים זה עומד מול זה. כשאתה צריך לעשות פעולה אקטיבית של הזזת ההגה, יש לזה משקל שלילי. אבל מול זה עומד המשקל של הצלת חיים רבים חמישה אנשים) מול אחד. יש כאן קיזוז. לא יודע לתת לך את הפונקציה המדויקת שתיתן לך להכריע. כשיש אלף אנשים זה נשמע כמו משהו שסביר להזיז את ההגה עבורו.
חיסול טרוריסט במחיר של חפים מפשע הוא דווקא שאלה קצת קלה יותר. ראה על כך במאמרי https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%99%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%98-%D7%95%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9C-%D7%95%D7%93
ועוד.

תודה, קראתי
(אם אתה מרגיש שמיצינו אז אפשר לעצור את הדיון, בכל זאת אשמח להמשיך לשאול)
אני מבין את טעותי בניסוח של עשיית מעשה לא מוסרי אל מול תוצאה, שכן אם מטשטשים את ההבדל בין מעשה למחדל, אז כמובן שאי הצלת 1000 אנשים הוא מעשה לא מוסרי.
מה שלא מסתדר לי הוא הניסוח המוסרי, ההצדקה. כשאני חושב על ההצלה של ה1000, אני לא יכול שלא להימנע מלחשוב על התוצאה הגרועה שהיה אם לא אסובב את ההגה. אני מתבסס יותר על התוצאה מאשר על הצו הקטגורי, וזה כשלעצמו לא מוסרי.
נו טוב, זה בפן הפסיכולוגי. אבל האם הייתה מסכים לנסח את הטענה המרכזית באופן הבא? : "להציל 1000 אנשים זה מעשה שעולה בדרגת מוסריותו מלא להרוג אדם אחד".
ואם נכניס פה עוד דוגמה מפורסמת, האם לא לשקר לנאצי (שבא להרוג יהודי שמתחבא בביתי), שזהו מעשה לא מוסרי בגלל השקר כמובן, אבל יותר לא מוסרי יהיה לא להציל את היהודי.
הייתה מסכים לקבל את הנימוקים הללו, שמנסים להישען בכל זאת על הצו הקטגורי?
אם יש לך הצעות אחרות אז אשמח לשמוע. אני רוצה להיות עקבי בתשובותיי, קודם כל לעצמי וגם לאחרים, כשאני בא לנמק את תפיסתי המוסרית. ואני לא רוצה להתבסס על תועלתנות, או לפחות לא כבסיס, ותמיד אני חוזר לנימוקים תועלתניים כשאני רוצה להכריע כשיש התנגשות בין חובות.

אני שוב אומר שהצו הקטגורי לא קשור לדיון בשום צורה. הוא לא מוביל לכך שאין להזיז את ההגה. מה זה קשור לצו הקטגורי. זה אולי קשור לדאונטולוגיה במקום טלאולוגיה (וגם זה לא בטוח, כי ניתן לנסח דאונטולוגיה שמזהה מעשה עם מחדל). ועל כך כתבתי שיש קיזוז בין הערך השלילי הדאונטולוגי של הזזת ההגה לבין הערך החיובי של התוצאה (רווח של חיי אדם). זה בדיוק המצב בשקר לנאצי ובדוגמאות שהבאת. בסה"כ קיזוז בין ערכים מוסריים, כמו בכל קונפליקט. אין לכך שום בדל קשר לצו הקטגורי. הצו הקטגורי רק מהווה תשתית למה לנהוג באופן מוסרי, אבל בקביעה מהו המעשה המוסרי יש לו מעמד די מוגבל. אני יכול לנסח שעדיף בעיניי שכולם ינהגו באופן שמזיזים את ההגה כשאפשר להציל יותר אנשים, והרי לך התאמה לצו הקטגורי.

אוקי, אני חושב שאני מבין.
אם כך, אז אפשר ליצוק תוכן ונימוקים תוצאתניים בתוך הצו הקטגורי, לדוגמה לומר שעדיף לשקר לחבר כדי שירגיש טוב (ופה החוק הכללי יהיה שאי פגיעה בזולת היא הערך, גם אם זה כולל בתוכו שקר). אני מכיר הרבה אנשים שהיו מקבלים את החוק הזה כחוק כללי, ואני לא חושב שהוא נכון. בהנחה שאותם אנשים באמת מאמינים בערך הזה ולא סתם אומרים את זה בפניי, הדרך מפה לסובייקטיביזם נראת לי קצרה. למרות שאין הרבה וויכוחים במוסר, אותם נימוקים סובייקטיבים (אפילו על פי הצו הקטגורי) של אנשים שונים מובילים לשלילה של הסכמה על ערכי מוסר אוניברסליים, לאי היכולת של אנשים להסכים על כללי מוסר אובייקטיבים.
תמיד אפשר לטעון שיש וויכוח, אבל אני לא רואה איך אפשר לשכנע מישהו שהערכים שאני מאמין בהם הם הנכונים בלי להיקלע לפטרנליזם (במובן הקוגניטיבי, שהאדם לא יודע ולא מבין מה הוא בעצמו חושב ומאמין). מה המוצא מכך? אולי אפשר פשוט להניח שאנשים יגיעו לאותם חוקים אם כולנו נהיה כנים עם עצמינו, אבל שוב זה טיעון שאותי אישית פחות משכנע.

על פניו,יש למסילה שני קאנטים, אחד מימין ואחד משמאל. אפשר איפוא להפנות את הקרונית לקאנט, ואז כולם ינצלו 🙂

בברכת 'עוצו עצה', עמנואל קאלינינגראדסקי

ומסתבר שאם ח"ו תנחת השאלה על אדם למעיישה – הוא יגיב אינסטינקטיבית, ויטה את הקרונית לכאן או לכאן בלי לחשוב הרבה, והתוצאה לא ניתנת לפייה ולתכנון מראש.

בברכה, צין הר-הברזל אייזנברג

בס"ד ג' באלול פ"ב

דיון בנושא דומה היה לגבי האסון בצור שבו היה חשש רציני שבמהלך פילוס הדרך להצלת הלכודים – ייהרגו ע"י זה מקצת מהלכודים. דנו בזה ב'תחומין ד' הרב איתמר ורהפטיג נר"ו והרב שאול ישראלי זצ"ל.

בברכה, מנשה ברקאי בוך-טרגר

בס”ד ג’ באלול פ”ב

וכאשר האדם ישקיע עצמו בתורה ועבודת השם, וכל עצמותיו תאמרנו להעשות מרכבה לשכינה, ממילא יהיו ידיו אמונה לבצע את הפעולה הרצויה מלמעלה, וחפץ השם בידיו יצליח להטות את הקרונית לכאן או לכאן.

בברכה, נעמן שאלתיאל מנוחין (גימטריא 1148)

יש לך ציפיות גבוהות מדיי ממערכת אתית. אכן לא ניתן ממש לשכנע. הצו הקטגורי ספג לא מעט ביקורות (חלקן נדונו כאן באתר. תוכל לחפש).

בס"ד ד' לס' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך פ"ב

לחז"ב (שחתם בכינויי) – שלום רב,

אינני מסכים שמי שמשקיע את עצמו בתורה ועבודת ה' יכול לסמוך על ידיו שתעשינה מה שטוב בעיני ה' בשאלה הלכתית של דיני נפשות. שכפי שהזכרתי לעיל דנו בה הפוסקים.

מה שכן יש סיכוי טוב,שאיש מעשה העוסק בציוד כבד – קובע עתים לתורה ומשתתף בשיעורים של ת"ח מובהקים בתלמוד ובהלכה. הוא עשוי להיחשף בלימודו לדיון ההלכתי בנושא, ובעקבותיו לברר מראש את עמדת רבו בנושא.

אצל הגויים יש בדרך כלל שום קשר בין פילוסופים העוסקים בצורה אקדמית בשאלות אתיות, לבין הפועלים המובילים קרוניות במכרות שהם הנתקלים במציאות בשאלות כאלה. 'תיאוריה' אקדמית ומציאות בשטח – רחוקות זו מזו כרחוק שמים וארץ.

לעומת זאת, בעולמם של אנשי תורה, שכיחה המציאות שפועל פשוט וגדול בתורה יהיו בקשר לימודי והלכתי ויומיומי עם אנשי עמל. וכך הגר"ש ישראלי שהיה מגדולי הפוסקים ולדבריו ב'תחומין' ציינתי לעיל, כיהן כרבם של איכרי כפר הרא"ה ונזקק
לשאלותיהם שבאו אליו מהשדה, ושאלות של קרוניות מתנגשות לא היו 'אקדמיות' במקומו.

ייתכן שגם הדיון המעשי לגבי הבניין בצור שהתמוטט, הגיע לרב ישראלי ב'זמן אמת' מתלמידיו ששירתו בצבא, והשאלה אם מותר לפלס דרך ללכודים במחיר פגיעה בחלקם – היתה מעשית.

בברכה, מנשה ברקאי בוך-טרגר

פיסקה 3, שורה 1
אצל הגויים אין בדרך כלל שום קשר…

בס"ד
ד' לסדר צדק צדק תרדוף,

למתחזה החתום בשם מנשה ברקאי בוך-טרגר (חז"ב), אשר שלל את דברי בעניין משיכת האברים לעשות רצון קונם.

הרי יסוד זה ידוע מפי ספרים וסופרים, ובפרט מספרי החסידות אשר חוזרים על כך, ולמשל:
כתב הרה"ק רבי חנה מקאלשיץ זי"ע הי"ד ע"פ דברי הרה"ק רבי מנחם
מנדל מרימנוב זי"ע [הובא באילנא דחיי, ובאגרא דפרקא אות רכ'ב] לבאר לשון הכתוב
'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו', שאברהם אבינו מרוב קדושתו
השיג את כל התורה על שלא ניתנה, ואבריו הקדושים היו נמשכים מאליהם לעשות כל
תנועה רק כרצון ה', ומכיון שבאמת היה רצון ה' שלא לשלוח את ידו לשחוט את יצחק
בנו, הרי שעד שהניחו ע"ג המזבח היה הכל דבר מצוה ואבריו היו נמשכים מאליהם
לעשות כרצון ה', משא"כ בשעה שביקש לקחת את המאכלת לשחטו, היה גופו הקדוש
מתנגד לכך, שהרי אין זה רצון ה' שישתמש עם הסכין, שרק נצטוה להעלותו, 'אסקתיה, אחתיה', ולכן הוצרך אאע"ה לעשות פעולה כנגד רצון גופו, וישלח בכח את ידו לקחת את המאכלת.

מיסוד הדברים אני למדים שקידוש הגוף בעמל התורה וקיום המצוות מביא למצב בו הוא יחפוץ מעצמו לקיים רצון השם.

בברכה מרובה,
איתי גוריון קימלמן-לאנגזאם (גימטריא 1148)

בס"ד ד' באלול פ"ב

לחז"ב – שלום רב,

ומשם ראיה לסתור, שכן אברהם אף שאברהם הרגיש שגופו אינו תומך בשליחת ידו אל המאכלת – הוא פעל נגד תחושתו מתוך התבטלות לציווי ה' שמשמעו הפשוט הוא להקריב. ולכן היה צריך לציווי מפורש 'אל תשלח את ידך אל הנער. הרי שתחושתו כשלעצמה אינה משחררת אותו מביצוע המצווה כמאמרה.והרי החסידות עצמה לימדה ש'מוח שליט על הלב'.

בברכה, מב"ט

בברכה,

אור ליום ד' לסדר וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר,

לחז"ב שלום רב,

משם דווקא ראייה, שכל עוד אין ציווי, יש לאדם הנקי מנגיעות ותאוות, לילך אחר מה שאבריו נמשכים לילך. ורק כשיש ציווי מפורש עליו לכפות גופו אחר ציווי השם.

וכעין עניין זה מבואר בשם הכהן הגדול מאחיו ר' צדוק זי"ע:
וכתב הגה"צ ר' צדוק הכהן מלובלין זיע"א (דברי סופרים אות א'): "אדם הנקי מתאוות ונגיעה לעצמו בודאי יש לו להרגיש כשמקיים פקודי ה' הישרים שמחת לב, ואף על פי שמפסיד על ידי זה ממונו וכיוצא, כיון דהמצוה בכך ומצות ה' יקרה ממאודו, ואם מרגיש צער זה סימן שאינו מצוה, וזה שאמרו לעניין שמיטת כספים (גיטין ל"ז ריש ע"ב) אמר רבה נתלי ליה עד דאמר ליה, ומייתי אחר כך העובדא דרבה דהוה עציב יעוין שם. ונראה לי דמהך עובדא הוא שעמד על דבר הלכה זו דאין מצות שמיטה אלא בדיבור משמט אני לא בפועל ותלי ליה וכו', דאין המצוה לשמט באמת ולפיכך היה עצב ולולי כן לא היה עציב, ואף על פי דרבה החזיק עצמו לבינוני כדאיתא בהרואה (ברכות ס"א ב) שעדיין לא היה לבו חלל בקרבו לגמרי, מכל מקום ידע בנפשיה דמוכן לשמוע בעצת יצר טוב ולהתגבר נגד יצר הרע לעשות מצות ה' בשמחה ולא להתעצב מזה אילו היה מצווה, ודבר זה רק לשרידים אשר ה' קורא".
ממוצא הדברים אנו למדים שמי שזיכך נפשו יכול לידע מהו רצון השם ע"פ שמחת ומנוחת הלב, וכאשר ליבו אינו נמשך אחר הדבר ייתכן שהציווי לא הובן כראוי.

בברכה,
חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

בס"ד ד' באלול פ"ב

הרב ירון בן-דוד, 'האם מותר להרוג אדם כדי להציל אחר?' (פורטל הדף היומי, פסחים כה,ב) מביא (במקור 16), את דברי החזו"א (הל' סנהדרין סימן כה):

'ויש לעיין באחד רואה חץ להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצג אחר, ואלו שבצד זה ייצולו, ואם לא יעשה כלום – ייהרגו הרבים והאחד יישאר בחיים.

ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, ובפעולת זה ליכא הצלת רבים בטבע של הפעולה, אלא במקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים. גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגת נםש מישראל.

.אבל הטיית החץ לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל. ואחרי שבצד זה ייהרגו נפשות רבות, ובזה האחד – אפשר דיש לנו למעט אבידת ישראל בכל מאי דאפשר'.

בדיון בתחומין ד' בעניין הצלת הלכודים תוך רמיסת חלקם, נידונו דברי החזו"א, וכך מסכם הרב בן-דוד:

'יש שהבינו בדברי החזו"א (הרב אורי דסברג, תחומין ד) שהוא יתיר לעשות מבצע חיפוש גם תוך רמיסת המעטים שהיו בקומות העליונות, מכיוון שבהגדרת הפעולה אנחנו עושים פעולת חילוץ – הגם שמזה ייגרם מוות למי שמתחת לבולדוזר.

אך הרב ישראלי עצמו טוען שיש הבדל בין חץ שההסטה שלו היא רק גרמא להריגה, כי הכוח שלו כבר קיים, לבין הרמיסה עם הבולדוזר, שהיא פעולה של כוחו של האדם'.

אפשר שסברת החזו"א קרובה לטענת 'כפל התולדה' שכן עיקר רצונו של המסיט הוא להציל את הרבים והפגיעה במעטים היא 'תוצאה צפויה אך לא רצויה' אלא באה רק בדרך אגב.

בברכה, מנשה ברקאי בוך-טרגר

ריכוז של חומר הלכתי נוסף בסוגיות אלה – במאמרו הרב נתנאל לאעב מ'מכון שמואל', הצלת נפש בנפש'. קישור אליו בויקיפדיה ערך 'דילמת הקרונית'. חומר נוסף והשוואות לעמדותיהן של תרבויות אחרות – במאמרו של אריאל אביב, 'דמו של מי אדום יותר? – חיים מול חיים'.

על 'נוהל חניבעל' בהרכה – מאמרו של הרב אליעזר גולדשטיין בתחומין לא ותשובתו של הרב יעקב אפשטיין. שו"ת חבל נחלתו, טז,נד 0ושם תגובתו של הרב יעקב אריאל). על מבצע אנטבה בהלכה – שיעורו של הרב מיכאל ימר, באתר 'תורת בית שמש' ושיעורו של הרב אביעד תבוריף באתר 'תורת הר עציון'. 'תן לחכם ויחכם עוד'.

בברכה, מב"ט