תח"צ בשבת

לרב,
מה הערך של 'שמירה על צביון יהודי ציבורי'?

מעודי לא הבנתי מה העניין בזה (חוץ משיקולי נוחות).

בתפיסתי, דת היא דבר רישי, לא קולקטיבי.

אז שוב, אני יכול למצוא רווחים שונים, אבל מהו הערך בזה?

אמרתי שגם אני לא רואה בזבה ערך גדול, אבל יש מקום לטענה שאם יישמר צביון יהודי כלשהו זה עשוי לשפר את הסיכוי להתקרבות יהודים שונים למחויבות דתית ולזהות יהודית. אם כי כמובן הכפייה עלולה להוריד את הסיכוי הזה.

האינטרס שלי כאדם דתי הוא שתהיה התאמה כמה שרק ניתן בין יום המנוחה של המשק לשבת, ולו כדי לפתוח לפני כמה שיותר אפשרויות תעסוקה בלי התנגשות דתית.

זה לא מבטל את החובה המקבילה על הציבור ועל כל אחד ואחד לרכוש את החינוך המקצועי והטכנולוגי הטוב ביותר שרק ניתן כדי למצב את עצמו בעמדה טובה מול הדרישות של השוק. וזאת בהתאם לשולחן ערוך או"ח סימן קנו: "אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו" . והדברים מדברים בעד עצמם

גם הרב וגם אתה מדברים במישור האינטרסנטי.
הרב אומר שזה משפר את הסיכוי לקרב יהודים לדת.
אתה אומר שזה משפר את הסיכוי שלך להתפרנס.

אינני נכנס לשיקולי עלות תועלת.
טענתי היא שמהשיח הציבורי סביב העניין נראה כאילו יש 'ערך', בצביון יהודי. לא אמצעי, אלא מטרה. כאילו שהפרהסיא של המדינה צריכה להיות דתית. (בדומה להבחנה שעושים לאדם פרטי, 'שומר שבת בפרהסיא' או לא).

אמרתי שאינני מתחבר לכך.
נדמה לי שמי שמבקש צביון דתי הוא מי שמקדש את רעיון המדינה היהודית, ורואה בה ערך דתי תיאולוגי.
לעומת זאת, מי שמגדיר עצמו 'יהודי דתי ואזרח חילוני', מי שרואה במדינה התארגנות תועלתית לרווחת האזרחים, לא אמור לראות בצביון היהודי ערך. תועלת, אבל לא ערך. נכון שהמדינה הוקמה עבור יהודים ורוצה לשמור על רוב יהודי, אבל זו לא 'מדינה יהודית' אלא מדינה של 'העם היהודי'.

מסכים לכל מילה. והוא אשר אמרתי – יש לזה רק ערך אינסטרומנטלי. אפילו לקישור שעשית לתפיסת המדינה (ציונות-דתית) כבר מצוי אצלי בכתובים בכמה מקומות (למשל מאמרי בצהר על הדרך השלישית, ותגובתי באקדמות לתגובות למאמרי על המשפט העברי).