תשלום הנזק

הרב כותב שמה שיש קלב"מ ע"כ שחשיב עונש, ולא חוב. לכאורה ההסבר ההוא שעל חוב משפטי לא שייך פטור. וכך כתב גם הגרב"ב לגבי מחייב של "נהנה" שלא חשיב חוב אלא מלווה הכתובה בתורה, היות ויש בזה קלב"מ.

אבל לכאורה מבואר להדיא בחלק מהראשונים שיש קלב"מ גם על חוב, ראה בראשונים בב"ק דף ע' ע"ב לגבי חוב של אתנן זונה, שיש קלב"מ. וכן מבואר ברשב"א בשו"ת שהמחייב של "נהנה" חשיב ככל הלוואה רגילה ולכן גובה מבינונית.

כיצד ניתן להסביר זאת?

אני לא טוען שזה לא חוב אלא שיש בו גם ממד עונשי. בב"ק שם קל יותר לראות זאת בדין הגנב "עקוץ תאנה מתאנותי" (כסף החוזר). ובאמת לומר קלבדר"מ על הנאה זה דבר תימה כי בתשלומי הנאה אין שום ממד עונשי. שלא כמו בנזיקין או גניבה (שלכמה ראשונים הוא חידוש התורה, כמלווה הכתובה בתורה).

א. לפי הצד באחרונים שסיבת החיוב לשלם הוא מפני שפשע בשמירתו, אזי התשלום הוא עונש קנס ע״ז שלא שמר, ולא פיצוי, נכון ?

ב. לפי הצד שסיבת החיוב הוא מפני שזה ממונו, ראיתי שיש שואלים ״ואז מה אם זה ממונו ? הרי זה לא הוא אלא מין גרמא וכו אז מה איכפת לי שזה ממונו?״, ומכח אותה קושיא הם אומרים שכיון שזה ממונו זה גזירת הכתוב היא שהאדם חייב על נזקי ממונו.
האם באמת מוכרחים להגיע לגזה״כ ? האם השאלה הזאת מוצדקת ? מה זאת אומרת ״אז מה אם זה ממונו״, אז מה אז הוא אחראי על זה זה פשוט ! זה מובן מאילו. כמו לשאול ״למה אסור להרוג ? כי יש ערך לחיים. ולמה יש ערך לחיים?״ , והתשובה היא ככה, זה פשוט מובן מאליו, אז גם כאן לא ?

א. ממש לא. זוהי עילת חיוב נזיקית. ראה בשיעור פתיחה לב"ק שדומני כי עלה כאן כמאמר. נזיקין אינם קנס לשום דעה.
ב. נכון מאד. אדם אחראי על ממונו כמו שהוא אחראי על גופו (גם גופו זה לא הוא).